רחוב המלך ג'ורג' בירושלים, סמוך לפינת 'מלך הפלאפל' ו'טוסטו', לא זקוק לשום אירוע מיוחד כדי לייצר תנועה. הוא פשוט שם – רוחש, רוטט, נוכח. התמונה שצולמה כאן לקראת סוף השבוע נראית כמעט בנאלית: דגלי ישראל, מסעדות פועמות, לקוחות שממתינים לאוכל, רכבים שעוברים – ועדיין, יש בה משהו אחר. קו מתוח של חיים צפופים, לא מתוכננים, כמעט כאוטיים – אבל מלאים ברגש. גולשים רבים פשוט מקלידים משהו כמו 'הפלאפל הזה בירושלים שתמיד פתוח – איך קוראים לו?', ומקווים שהמפה תדע. אבל לא הכל קיים בווייז – חלק מהסיפורים חיים רק ברחוב.
הפינה הזו היא יותר מסך העסקים שבה. זה המקום שבו חרדים חוצים את הכביש לצד חיילים, צעירים מצטלמים ליד שלטים, ותיירים מגלים את ישראל דרך טחינה. זה לב ירושלים כפי שהיא באמת – לא פוליטית, לא מיופה, אלא פשוט קיימת, בעוצמה שקטה.
הכל נראה מזמין וטעים – אבל כמה תעלה לכם מנה שווארמה בירושלים? מטורף – לחצו כאן
ובדיוק בגלל זה, התחושה בפינה הזו כל כך מרגשת: אין כאן סדר, אין ריווח, אין תכנון אורבני אסתטי. אבל יש כאן עיר. עיר שחיה בלי הפסקה, שנושמת דרך הרחובות הקטנים, שבין פלאפל לקבב מציעה גם פיסה של שייכות.
ארבעה מגזרים, תור אחד, ורגע של חסד בעיר שלא עוצרת
לא רחוק מכאן מתנהלים מאבקים על עתיד התחבורה (לכתבה על שיבוש הרכבת הקלה בירושלים בשבועות הבאים – לחצו כאן), שימור הבניינים, או זכויות החנויות הוותיקות. אבל בצומת הזה – הדברים פשוט קורים. שום תוכנית אב לא נוגעת ברעש הגריל. שום הדמיה עתידית לא תתפוס את הניחוח.
וכששואלים מה זה ירושלמי – אולי זו בדיוק התשובה: לעמוד ליד פיתה לוהטת, לשמוע מואזין מרחוק ומוזיקה מזרחית מהמסעדה, ולחכות בלי למהר.
