ביום שלישי בצהריים, על רקע התנועה ההומה שמובילה אל לב העיר, התגלה מראה בלתי שגרתי גם במושגים ירושלמיים. פס חזותי של עשרות תמונות חיילים הרוגים במלחמת "חרבות ברזל" בעזה נמתח לאורך הציר המרכזי שבין התחנה המרכזית לבנייני האומה – מיצג זיכרון ספונטני-יזום, שאינו שייך לטקס ממלכתי או מונומנט מוכר. פשוט שורת פנים, צעירים כולם, חיילים שנהרגו – וכל תמונה מלווה בסיסמה אחת: "עד הניצחון".
ירושלים רגילה לשלטי ענק. רגילה לדגלים, לאבלים, לזיכרון. אבל כאן קרה משהו אחר: לא עוד אנדרטה אחת, אלא שיירה, כאילו המוות עצמו עובר בתנועה שקטה מול עיני הציבור. קשה להתעלם מהמסר: הכאב לא מאחורינו. המוות לא סוכם. הוא נוכח, ממשיך, מתארך. ומעל הכל – מוצג לראווה.
סולם ערכים שמתנגש בתרבות המערבית
אי אפשר שלא לשים לב לכך שמי שמובילים את היוזמות הללו משתייכים לרוב למגזרים דתיים-לאומיים, ובפרט לציונות הדתית. זה לא מקרי. עבורם, מדינת ישראל איננה רק בית לאומי – היא חזון שמקדש את קיומו הלאומי גם במחיר החיים עצמם. לא כאירוע נדיר, אלא כאפשרות לגיטימית, חלק בלתי נפרד מההוויה. השפה הזו זרה יותר ויותר לתרבות המערבית שמקדשת את האני, את החיים, את ההגשמה האישית.
(מדינת ירושלים הוקמה כבר מזמן על ידי הציונות הדתית והחרדים, מתחת לאף של התקשורת מתל אביב – והיא נותנת את הטון בענק)
בעולם שבו הקרבת חיים למען רעיון נתפסת כמורשת רחוקה או כקיצוניות, בישראל – ובמיוחד בירושלים – היא לא רק נוכחת. היא מעוצבת, נתלית, נכנסת אל המרחב הציבורי באופן גאה. במובן הזה, תרבות המוות בירושלים איננה נסתרת. היא הפכה ויזואלית, מוכרת, ולעיתים אף מרוממת.
הסיפור האמיתי עוד לא סופר
מה שמציב את הפס הזה בירושלים במקום עמוק יותר מאשר אנדרטה שגרתית, הוא שהוא מתארך. והוא ימשיך להתארך. ההרוגים עדיין נהרגים. המרחב לא קופא אלא משתנה, כל פעם בעוד שלט, עוד פנים, עוד סיפור שנותק. וזה קורה לא באנדרטה קבועה – אלא על מדרכה עירונית, מול תחנת אוטובוס, מול עגלת קפה. בין קניון לחדר מיון.
לא מדובר רק בכאב. מדובר גם בבחירה. תרבות שמקדשת מוות בשם הלאום לא תמיד עוצרת לשאול מה המחיר הרחב יותר. ובירושלים – העיר הכי טעונה בישראל – הבחירה הזו מקבלת ביטוי פיזי. אולי מדי פיזי.
(מה שאין סיכוי שיקרה זה שתראו גיוס של חרדים בירושלים גם אם תקפצו לשמיים ותחזרו – כדאי שתסיירו בשכונה הזו פעם אחת ותבינו)
