המעצר האחרון בתחנת הרכבת הקלה מול התחנה המרכזית בירושלים לא היה הראשון. מדובר בצעיר בן 27, תושב העיר, שכבר הספיק לרסס כתובות על קירות בית כנסת, על אבני הכותל המערבי ועל כנסיית הקבר. הכיתוב "יש שואה בעזה" הפך את מעשיו ליותר מהשחתת רכוש – זו התרסה מכוונת כלפי סמלים קולקטיביים ורגישים. מחקרים בתחום החברה והפסיכולוגיה החברתית מאפשרים להבין את הפרופיל שמאחורי ההתנהגות הזו. מכאן נפתח מבט רחב על הקונטקסט שבו פועל הצעיר.
תחנת הרכבת הקלה בירושלים: זירה לחיפוש נראות
האירוע בתחנת הרכבת הקלה, מול אלפי נוסעים ביום, משקף את הדפוס המרכזי: חיפוש אחר נראות מיידית במרחב הציבורי. מחקרים מצביעים על כך שצעירים החוזרים לרסס גרפיטי גם לאחר מעצר ושחרור, עושים זאת מתוך דחף להכרה ציבורית. הבחירה במקום תחבורתי מרכזי אינה מקרית – היא נועדה לספק חשיפה רחבה ולזכות בהדהוד. מכאן נבין שהצעיר אינו פועל בחלל ריק, אלא מתוך רצף של בחירות מכוונות.
הכותל המערבי וכנסיית הקבר: פגיעה בסמלים קדושים
ריסוס על אבני הכותל המערבי ועל קירות כנסיית הקבר מציב את המעשה ברמה אחרת – לא רק השחתה אלא פרובוקציה סמלית. מחקרים סוציולוגיים מבהירים כי בחירה לפגוע באתרי דת מגלמת ניסיון לערער על זהות קולקטיבית. בירושלים, כל אתר קדוש טומן בחובו משמעות לאומית ובינלאומית. בכך נחשף פרופיל של צעיר שמבקש להכות בדיוק בנקודות הרגישות ביותר. מכאן הדרך קצרה להבנת ההקשר הרחב של המעשים.
(אירוע השנאה הדתי באבו גוש, סמוך לירושלים: שפל ונאלח)
הכיתוב "יש שואה בעזה": פרובוקציה לשם תשומת לב
הכיתוב החוזר "יש שואה בעזה" הוא בחירה טעונה במיוחד. מחקרים בפסיכולוגיה חברתית מצביעים על דפוס מוכר: שימוש במילים בעלות משקל היסטורי קיצוני כדי להבטיח הד ציבורי. עבור הצעיר, עצם הפרסום והמעצר לעיני רבים הם חלק מהתוצאה המבוקשת. ההתרסה הופכת לכלי חיפוש זהות – גם במחיר של עימות עם החוק. כך מתגבש פרופיל של אדם שמוכן לשלם מחיר אישי כדי לזכות בבמה בעיר שנמצאת תמיד במרכז תשומת הלב.
