עימות בין אמנים? זאת הכותרת. אבל מאחוריה – סדק עמוק בהרבה: ירושלים מול המרכז, עדות המזרח מול אשכנז, מילואימניקים מול חותמי עצומות. תגובתו של הזמר והלוחם עידן עמדי לעצומה של עשרות אמנים ישראלים, קורעת את מה שישראלים מעדיפים לא לומר בקול: לא כולם באותו צד של המלחמה – וגם לא של המדינה.
מלחמה אחת. שתי שפות
עמדי, בן לעדה הכורדית, לוחם מירושלים שנפצע בקרב בעזה, לא רק הגיב לעשרות האמנים שחתמו על עצומה נגד המשך הלחימה. הוא ירה חזרה – מילולית: "חבורת פריבילגים שממשיכים להדהד טיפשות, בורות ושקרים".
מי היו חותמי העצומה? שמות מוכרים, רובם גברים, חילונים, אשכנזים – שמתגוררים בין תל אביב להוד השרון. בין השמות: חמי רודנר, גידי גוב, חווה אלברשטיין, אסף אמדורסקי, יעקב גלעד, גל אוחובסקי, סיון טלמור ותמיר מוסקט – רובם אנשי מרכז הארץ, בוגרי הברנז'ה התרבותית הישנה, מרקע אשכנזי חילוני. אלו לא רק אמנים – זו זהות.
העימות האמיתי: לא בין שמות – אלא בין עולמות
עוד כתב עמדי: "אין עוד צבא בעולם שפועל בתא שטח כזה צפוף עם כמות נפגעים מינורית כזו לאוכלוסייה. אגב זה מוכח. לכו לבדוק. ביום בו אנחנו רואים את אחינו ב־2025 כמוזלמנים מתחת לאדמה חופרים לעצמם קברים. תכנסו רגע למנהרה. תלחמו יום אחד כמו עשרות אלפי מילואימניקים ואז תחתמו על עצומות. אפסים נמאסתם".
(הסערה האחרונה של "נשות הכותל": מאבק שמצית מחלוקת)
התגובות ברשת לא השאירו מקום לספק. עבור רבים, עמדי מייצג משהו רחב בהרבה: את אלה שמגויסים, שנושאים את המחיר, את המילואימניק, את בירת ישראל שמצביעה ימין פעם אחר פעם. מנגד – אלה שחותמים, מדברים על שלום, מדקלמים מושגים, אבל לא ירדו לשטח.
זה לא ויכוח על מדיניות – זה מריבה על שייכות.
וככל שהמלחמה נמשכת – השסע רק יעמיק
כשהחטופים מצולמים כמו צללים, כשהלוחמים מדממים בתוך מנהרות – השיח הציבורי מפצל יותר מתמיד. מי נלחם ומי חותם? מי שותק ומי שר שירי מחאה?
ועם כל סערה תרבותית – נחשף משהו מהאמת שאנחנו מנסים להסתיר: אנחנו כבר לא אותה מדינה.
