אזור רחוב יפו, סמוך לכניסה לשוק מחנה יהודה, אמור היה להיות אחד הצירים המחודשים של העיר. אבל התמונה הזו מספרת סיפור אחר: מדרכה צרה, אוטובוס צפוף, קירות שחוקים ותחושת עייפות. אולי ניסיתם מדי פעם להקליד בגוגל 'מתי ישפצו סוף סוף את הרחובות הישנים בירושלים?', וגיליתם בעיקר כתבות על פרויקטים נוצצים. אבל בצד השני של העיר – הרחוב מחכה. ועוד מחכה דווקא כאן, באזור שסביבו נבנו בנייני יוקרה, מלונות בוטיק וחנויות מעוצבות – נשארה פינה שלא השתנתה כמעט בכלל.
הקו של אגד ממשיך לעבור, אנשים עולים ויורדים, החיים ממשיכים – אבל התחושה היא של מקום שנשכח. קירות מלאים כתובות גרפיטי, תחנות אוטובוס חסרות תחזוקה, חזיתות מסחריות שלא שופצו עשורים. השיפוץ העירוני פסח על החלק הזה של הרחוב – אולי כי הוא לא נוצץ מספיק, אולי כי לא היה מי שילחץ.
וכך נוצר פער: ירושלים של השקעות (על מתחם הענק שיקום ליד גן העצמאות וכל ירושלים עוסקת בו – קראו כאן) – וירושלים של הישרדות. בעוד חלק מהעיר מצופה באבן ירושלמית ונעטף באדריכלות מודרנית, חלקים אחרים נשארים דומים להפליא למה שהיו בשנות השמונים. העיר מתקדמת – אבל לא ביחד. חלקים ממנה נדחפים קדימה, אחרים פשוט מחכים שיגיע תורם.
התושבים והסוחרים כאן לא מופתעים. "העירייה יודעת על זה", אומר אחד מהם, "אבל כל הזמן דוחים את זה. יש תמיד רחובות יותר חשובים". אחרים פשוט מקבלים את המצב: "זה חלק מהקסם של המקום. רק שלא יהפוך להזנחה טוטאלית".
רחוב יפו, כמו ירושלים עצמה, הוא פסיפס. ויש בו חלקים מבריקים – אבל גם הרבה אבק. וכל עוד לא מטפלים באבק הזה, הסיפור המלא של העיר פשוט לא ייראה לעין.
אולי בכל זאת מרכז העיר עדיף על חלקים אחרים שלה? זה המחיר של מנה שווארמה בצד השני של ירושלים
