באמצע חודש אוקטובר 2025, לקראת נובמבר, עונת הגויאבות פורחת בירושלים. אל הנחליאלי המקפץ ברחוב נבון ואל השלכת המתפזרת ברחוב אגריפס וכי"ח המובילים לשוק מחנה יהודה, נוסף בושם הגויאבה כאחד ממבשרי הסתיו. הירושלמים שיורדים מהרכבת הקלה אחרי תחנת מרכז העיר, יזכו לחוויה חושית חד פעמית ועונתית: ניחוח הגויאבות המוצבות בדוכני השוק יהלום בהם.
גויאבות וסמטאות ירושלים
הריח מגיע עוד לפני הפרי, וברחובות ירושלים, במרחב שבין בקעה לנחלאות, מתגנב שוב אותו אוויר מתוק-חריף שקשה להישאר אדיש אליו. זה מגיע מאחרוני עצי הפרי השתולים בחצרות הישנות בעיר.
ובשוק מחנה יהודה מתמלאים דוכנים בערמות צהובות וזהובות, שיש בכוחן לסחרר. הסוחרים קוראים בקול: “גויאבות טריות!”, והעוברים והשבים מגיבים בכמיהה או בעיקום אף. יש מי שמחייכים ונזכרים בריח של ילדות ירושלמית אמיתית, ויש מי שעוצרים נשימתם כאילו חלף על פניהם בואש.
בעיר המזהה עונות שנה, הגויאבה מסמנת שהקיץ גווע והסתיו הגיע. הקיץ תם, כשהגויאבה נוחתת בשוק מחנה יהודה. עונה בה הריח מציף גם את חצרותיהן של שכונות קטמון, תלפיות ואזור ימק"א – שם עדיין עומדים עצי פרי ותיקים ששרדו עשרות שנים. בירושלים של שנות השישים, כמעט בכל חצר היה עץ גויאבה אחד לפחות, עליו טיפסנו, והשארנו למטה את המבוגרים להתווכח אם ריח הגויאבה הוא של גן עדן או גיהינום.
בירושלים לא שאלו אם יש לך עץ גויאבה, אלא אם אתה אוהב את הפרי הצהוב חיוור הזה? פרי מגורען, המחלק את הירושלמים, בדיוק כמו בוויכוחים על נסיעה בשבת, או מי שר את “ירושלים של זהב” טוב יותר. אך כולם יסכימו שריח הגויאבה מגיע עוד לפני שבכלל רואים את העץ.
ערך בריאותי וריבה ירושלמית
מעבר לניחוח ולמחלוקות, יש להזכיר לזכותה של זו הדומה לאתרוג קטנטן, שלגויאבה יש גם ערך בריאותי שמחזיר אותה לאופנה. פצצת ויטמין C, בעלת סיבים ונוגדי חמצון. אבל מי היה צריך אי אז מדע, כשריבת גויאבות של סבתא מזיכרון טוביה החליקה בגרון? ריבה שכזו הוכנה על פתיליה, עם סוכר ולימון ועוד ללא מודעות לכך שגויאבה היא סופר־פוד. כיום, מחירה נע כבין 14 ל-20 ש"ח לק"ג.
בעידן שבו הכול מתועד ומצולם, הגויאבה מזכירה לנו שיש דברים שהאלגוריתם עדיין לא הצליח בהם – אי אפשר לשדר ריח, נכון להיום. אי אפשר לשתף זיכרון ולא רגש של ילדות, וגם קשה למצוא תמונה של חצר ישנה שזכתה בעץ גויאבה, או את יונתן הקטן מטפס יחף לצמרת.
זהו סוד הקסם של הגויאבה ושל ירושלים – לא רק פרי עונתי, אלא חלק מהנוף הרגשי של העיר.
בילדותי, כשאבא הביא גויאבות הביתה, ידענו שהחופש הגדול הסתיים. אך אימא לא העזה לצרף לארוחת הבוקר בבית הספר גויאבה. אימא ידעה שזה עלול להרחיק אותנו מהחברים. הגויאבה, שלא נאספה אל ארבעת ולא אל שבעת המינים, חרטה בלב הירושלמים את הזיכרונות החושיים שלא עברו עם הזמן. ואולי זהו סוד קסמה.
