רחוב יפו בירושלים, סמוך לכיכר ציון ותחנת הרכבת הקלה, הוא אחד המקומות המוכרים בעיר. ובכל זאת, כשמצלמים אותו מזווית מעט שונה, כמו כאן, מתגלה אמת אחרת: לא התנועה, אלא העמידה. לא הרעש – אלא ההמתנה. עשרות אנשים, חלקם שקועים בטלפון – מי שמקליד בגוגל 'כמה זמן מחכים לרכבת הקלה בירושלים באמת?', לא מחפש לוח זמנים – הוא פשוט מנסה להבין איך עיר שלמה נתקעת על הרציף. לידם, עוברי אורח אחרים פשוט עומדים מול הרכבת שטרם הגיעה – וזה מספר סיפור של עיר שלמה.
זו ירושלים שאינה מתפרצת אלא שוהה. תחושה של עיר שמחכה כל הזמן למשהו – לרכבת, לשינוי, לפתרון. ועכשיו מחכה לירושלמים גם תקופה של שיבושים קשים ברכבת הקלה, 14 שבועות של שרב והמתנה (לכתבה על מה שצפוי בעוד כמה ימים ועד סוף הקיץ ברכבת הקלה בירושלים – לחצו כאן). בתוך המולת החיים, הרגע הזה שבו הרחוב עוצר – הוא כמעט פיוטי. התחנה אינה רק כלי תחבורה, אלא נקודת עצירה שדרכה רואים את הקצב הייחודי של עיר שהיא כל הזמן באמצע.
הספסלים כאן מלאים, אבל לא נינוחים. התחנה פעילה, אבל לא מתקדמת. ומאחור – בנייני מגורים חדשים, שילוט מסחרי, קירות זכוכית, פוסטרים. הכל נמצא, הכל זמין – ורק התנועה עצמה תקועה. אולי זו התחבורה העירונית. אולי זו העיר עצמה.
תושבים במקום מעידים על זמני המתנה בלתי צפויים, על תחושת חוסר שליטה ועל פער בין תשתיות מבטיחות למציאות עייפה. "זה תמיד רגע לפני שמשהו זז", אומר אחד מהם. "אבל לפעמים הוא פשוט לא זז".
אולי ירושלים נמצאת בתנועה נצחית – של המתנה. עיר שמזמינה אותך להאט, אבל לא תמיד מאפשרת לך להתקדם. והתחנה הזו, בדיוק כמו העיר כולה, נותרת בתנוחה קבועה: מחכה.
