החל מ־21 במאי, קטעים מרכזיים במסלול הרכבת הקלה בירושלים יושבתו או יפעלו במתכונת משובשת למשך 14 שבועות. הסיבה: חיבור טכנולוגי בין הקו האדום לקו הירוק, שמתוכנן להיפתח במהלך 2026. בזמן הזה תפעל הרכבת במתכונת חלקית בלבד, עם קרון בודד במקטע הדרום־מערבי, ולשאר הנוסעים יוצעו קווי שאטלים חינמיים.
אבל זו לא רק הרכבת הקלה. רוב מרכז העיר כבר חפור וסתום – עם עבודות אינסופיות בדרך חברון, שדרות גולדה מאיר, לאורך רחוב הנביאים ובשכונות מסוימות. המשמעות: גם כלי רכב פרטיים נתקעים, גם תחבורה ציבורית מקרטעת, וגם הולכי רגל חוצים עיר בשיפוץ בלי התחלה ובלי סוף.
כשאין תחבורה – העיר מרגישה כאילו היא מתפרקת
בערים כמו פריז או רומא, שיבושים בתחבורה מתרחשים לעיתים תכופות – אך מנוהלים אחרת. פריז, לדוגמה, נערכת שנים מראש לסגירת תחנות מטרו, עם מערך הסברה, אפליקציות תחליפיות ושילוב תחבורתי אזורי. ברומא, כל שיבוש משמעותי מלוּוה ברכבים מחליפים, תמרורים זמניים ושיתוף ציבור ברשתות. אף אחד לא סוגר לעיר עורק תחבורתי בלי לתת לה נשימה.
דרך חברון בירושלים – עולם שלישי: בכתבה הזו
במחקרים אורבניים מודרניים מודגש שהתחבורה הציבורית בעיר היא לא רק כלי – היא מערכת העצבים של העיר, שמכתיבה תחושת ביטחון, שליטה ושייכות. מחקרים בתחום התכנון העירוני מצביעים על כך שתחבורה ציבורית רציפה אינה רק שירות – אלא עמוד שדרה פסיכולוגי של העיר. כאשר תחבורה מפסיקה לפעול לאורך זמן, במיוחד במרחבים צפופים כמו מרכז עיר בירה, נוצר שיבוש בתחושת השליטה והצפי של התושב. המרחב האורבני הופך מקוהרנטי לקטוע, והניידות האישית מתחלפת בתחושת חוסר אונים. זה לא רק עניין של נוחות – אלא של חוויית חיים יומיומית שנפגעת בעומק.
וכך, ירושלים של קיץ 2025 נותרת תקועה: בלי רכבת קלה מלאה, בלי רצף, בלי מרחב, בלי כבישים נוחים. לא מתוך רשלנות חד־פעמית – אלא מתוך תחושה עמוקה שהעיר מסוגלת לסבול הכול. אבל תושבים צריכים להתנייד, ולפעמים – אין להם איך.
