יש רחובות בירושלים שאי אפשר לטעות בהם. שלומציון המלכה, למשל – ציר עירוני של בתי קפה, מדרחוב קטן צמוד, כיסאות מתכת חומים ושולחנות עגולים, צל של בניינים נמוכים לצד חזיתות מסחר, תיירים, ניידות, ואנשים שעוברים עם טייק-אוויי ביד אחת וטלפון בשנייה. רחוב שלא שותק לעולם.
אבל אז מגיע הרגע הזה – מצלמה שמונחת באקראי, בוקר שבת אחד, ואור מוגזם ששוטף את כל המסך. ופתאום הרחוב נראה כמו זיכרון. לא רחוב חי – אלא רחוב שנעלם. בלי תנועה. בלי רעש. בלי פרצופים. שני ספסלים, שלושה אנשים – וגם הם יושבים באי נוחות, כאילו לא ברור מה הם עושים שם.
(ברחוב "המפקיר" בירושלים כבר הייתם? ממש דקה משלומציון – בכתבה הזו)
עיר שידעה הכול – ופתאום שותקת
זה לא צילום נדיר מבחינה טכנית. זו תמונה שכמעט "נשרפה" מהשמש, אבל מה שקרה בה הוא הפוך – היא מקפיאה משהו עמוק יותר: את הרגע שבו עיר לא נראית כמו עצמה. את השנייה שבה מבינים שרחוב שאמור לייצג תנועה – דווקא מציג ריקנות. לא מתוך הזנחה, אלא מתוך שתיקה.
שלומציון המלכה היא הרחבה של יפו, המשך טבעי של מדרחוב בן יהודה. לא רחוב שמצטלם ככה. אבל דווקא בגלל זה, הוא מספר כאן סיפור אחר: ירושלים שלא רועשת, לא מדברת, לא חיה. אולי רק נושמת בין לבין.
והצילום הזה, דווקא בגלל שהוא חריג – הופך לשער שקט ללב העיר.
לחדשות חמות מירושלים – כאן
