נהוג לחשוב כי הישראלים הם שוברי שיוויון בכל הנוגע לליגה הישראלית בכדורסל, אבל הפועל ירושלים – שבעונה שעברה היתה מרחק נגיעה מהאליפות והעונה אולי אף תיגע בה – מוכיחה שקלישאות בצד ומציאות לחוד: הישראלים משמעותיים, אבל השפיות משמעותית יותר.
ישראלים בליגה הישראלית הם מוצר חשוב, אך לא יותר משחקנים זרים איכותיים, בהתחשב בעובדה כי בסופו של דבר לא נדרשות על הפרקט יותר מ-40 דקות של שחקן ישראלי, ובכל שאר הדקות, ובכן, יכולים לשחק זרים.
כך הפועל ירושלים בנתה לעצמה תקציב שפוי ומערכת מקצועית הגיונית לעומת שתי יריבותיה בצמרת הליגה בכדורסל: מכבי ת"א שפכה את כל התקציב שלה על ישראלים יקרים, ללא התאמה ליכולתם או לשארית התקציב לזרים, ומנגד, הפועל ת"א שפכה כספים ללא גבול, באופן שלא נראה כי התקציב שלה מנוהל באופן כלשהו.
בזמן שמכבי והפועל ת"א משלמות ביוקר לישראלים, נראה כי הפועל ירושלים ניהלה בניית סגל שפויה והגיונית – היא בוחרת להעניק ליובל זוסמן חוזה גבוה ומכובד, אך לא כזה ששובר תקרות כמו שכרם של רומן סורקין, טי.ג'יי ליף או ים מדר.
נוסף לזוסמן, רועי הובר, כנראה הרכז הישראלי הטוב ביותר כיום בליגת העל בכדורסל – בהינתן שכשירותו של מדר לא ברורה וכושרו של בלאט מוטל בספק גדול – מרוויח שכר צנוע ורזה בהרבה לעומת שני עמיתיו. לשם השוואה, בעוד ששכרו של בלאט מוערך בכ-700 מיליון דולר נטו, מה שאומר שעלותו כישראלי היא כ-1.3 מיליון דולר למכבי, עלותו של הובר מוערכת בכ-350 אלף דולר, כמעט מיליון דולר פחות מעלותו של בלאט.
(ריינה מאחור – למה לבית"ר ירושלים קריטי לנצח קבוצה ערבית?)
כך למעשה, הפועל ירושלים לא רק שלא נופלת מיריבותיה בחזית הישראלים, זאת בזכות בחירות נבונות, היא גם לא "מבזבזת" את כל כספיה ונחנקת עם זרים בשכר נמוך – כפי שקורה במכבי ת"א שעומדת להפוך נכון לעכשיו לאחת הנמושות של היורוליג שנה שנייה ברציפות.
ומה בנוגע להפועל ת"א? שם אין נוסחה כלכלית, אלא כיס עמוק של הבעלים עופר ינאי. וכיסים עמוקים של בעלים שמוציאים בלי פרופורציה, ובכן, תחליטו לבד מה דעתכם על תוחלת החיים של השיטה.
