תחנת הרכבת "יצחק נבון" בירושלים, אחד מהסמלים הבולטים של הקדמה התחבורתית והעיצוב המודרני של הבירה, הפכה לזירת תודעה לאומית שקטה. מי שנכנס בשבועות האחרונים מהכניסה הראשית לא פוגש קיר זכוכית רגיל – אלא חומת דיוקנאות: תמונות של חיילים שנהרגו, חטופים שעדיין מוחזקים בעזה, ולצידן פתקים, מדבקות וקריאות לזכור.
זה לא מקרה חד-פעמי ולא בקשה פרטית של משפחות. התחנה עצמה הפכה – בין אם באישור ובין אם בהפקרה – למיצג לאומי קבוע. אין כאן פרסום, אין מסר שיווקי, אין רגע של נורמליות. רק שורת מבטים. והשקט. הרבה שקט.
מה קורה כשמקום ציבורי מפסיק להיות ניטרלי?
בעולם, תחנות רכבת מרכזיות הן חלונות ראווה של החיים: בפריז, התחנה המרכזית מלאה בפוסטרים של מופעים ומוזיאונים; בניו יורק, גרנד סנטרל מציג קונצרטים ומופעי רחוב. אפילו בטורקיה, במצבים של אסון – המרחב הציבורי נשאר "נקי". אבל בישראל 2025, המרחב הציבורי לא חזר לעצמו. הוא נשאר בטראומה. והטראומה הזו לא מרפה.
(חצי מטר מתחנת נבון לא חסר על מה להתעצבן – מי השחית את דמות החטופה ששבה, קארינה ארייב? וידאו פה)
פסיכולוגים סביבתיים מדגישים כי נראות יומיומית של סמלי אובדן במרחב הציבורי משפיעה עמוקות על תחושת התקיעות. המרחב נהיה סטטי, הזמן כאילו קפוא. מי שמבקר בירושלים – מרגיש שהעיר עוצרת נשימה מאז ה-7 באוקטובר, והכניסה אליה דרך תחנת נבון רק מחזקת את התחושה הזו. השלטים מתחלפים – אבל התמונות נשארות.
יש מי שיאמרו שזו חובתה של עיר בירה: לא לשכוח, לא להחליף כאב בקידום תרבותי. אבל אחרים – במיוחד מבקרים, תיירים, צעירים – חשים במתח. מדינה שלא מאפשרת לעצמה להסיר אפילו לרגע את תצלומי הכאב, היא מדינה שמסרבת לנשום לרווחה.
משרד התחבורה לא מתייחס לנושא, ורכבת ישראל לא פרסמה הנחיות או מגבלות לגבי השימוש בקירות התחנה. ייתכן שזו בחירה מודעת – לאפשר לציבור לדבר. וייתכן שזו שתיקה שמעידה על בלבול. מה שבטוח – מדובר באחת מנקודות המפגש העוצמתיות ביותר בין זיכרון, שכול וזהות.
יש מקומות בארץ שעדיין מנסים לחזור לשגרה. אבל תחנת נבון בירושלים – היא לא אחד מהם. היא הפכה לתחנה של זיכרון.
(מי אמר עוד יותר טוב? לוח שללב שלנו עוד יותר קשה להתבונן בו – בכניסה למתחם התחנה בירושלים: בכתבה הזו)
