יום חם בירושלים. הצל עוד קצר, השמש עוד ארוכה, והמים במזרקה שבשיפולי משכנות שאננים ומול מתחם תחנת הרכבת זורמים בקצב רגוע. המקום מוכר לכל ירושלמי – מזרקת האריות, שהוקמה בשנות ה-80', משקיפה על גן הפעמון, מוקפת באריות ברונזה סמלים, וסביבה דשא, ספסלים ואבנים עתיקות.
אבל ביום חם, היא הופכת למשהו אחר: בריכה של ילדות רגעית.
שתי שפות, מזרקה אחת – והילדים שלא שמים לב להבדלים
על קצה המזרקה משתופפים כמה הורים. הילדים במים – רצים, צורחים, משפריצים. מבט אחד לא מגלה הבדל, אבל האוזן כן. "יאללה תיכנס כבר, אל תפחד!", נשמעת קריאה בעברית. שנייה אחריה – "בִּסוּרְעָה! יִתְגַ’נַנוּ עַלֵיכּ!", בערבית קולחת. זה לא תרגום, לא הדהוד – אלא פשוט שתי שפות שחולקות את אותו רחש של מים.
סלוא, אמא לשלושה מהעיר העתיקה, יושבת בצד. "כאן אני לא מרגישה זרה", היא אומרת. "יש צל, יש מים, והילדים משחקים. זה כל מה שאני צריכה".
מאחוריה, יונתן, אבא מירושלים המערבית, לוגם קפה מונח בקצה הספסל. "רק אחרי שהלכנו, הבן שלי שאל אותי: הם לא דיברו כמונו, נכון? אבל הם שיחקו בדיוק אותו דבר", הוא מחייך. "זה הדבר הכי ירושלמי ששמעתי השנה".
האם זו הטכנולוגיה שתציל חיים בירושלים? בהר חוצבים עובדים על מהפכה – בכתבה הזו
סמל לירושלים המאוחדת – ושותפות
המזרקה נבנתה בשעתו כסמל לשותפות – האריות מסביב מייצגים את ירושלים המאוחדת. אבל כמו סמלים אחרים בעיר, היא לא תמיד מחזיקה את מה שהבטיחו לה. חוץ מאשר בימים מסוימים, כשהשמש חזקה מדי, והילדים שוכחים מה מבדיל ביניהם.
האם זה רגע מקרי? אולי. האם הוא יימשך? אי אפשר לדעת. אבל באותו יום, באותה מזרקה – כל מה שנשמע היה מים, צחוק – ושפות שלא התנגשו.
