השבוע כשנכנסתי לחנות המיצים בשוק מחנה יהודה בירושלים כדי לקנות בקבוק מים, התגנב לזיכרוני סיפורו של יאיר הורן, החטוף ששוחרר, ומנגד אחיו איתן הורן שעדיין בעזה, שותה מים עכורים ומזוהמים.
ואז הבנתי:
החורבן עוד כאן.
מסר חינוכי בירושלים? יום צום
ימי בין המצרים, תזכורת לחורבן שלא הסתיים, מאבני המקדש ועד השביעי באוקטובר 2023. שלושת השבועות בהם מתאבלים על חורבן בית המקדש, תקופה בה נוהגים במנהגי אבלות ההולכים ומחמירים לקראת תשעה באב. י"ז בתמוז שחל בתחילת השבוע הזה ביום ראשון, הפגיש את הלוח העברי עם הכאב הלאומי. ליד גן ילדים בירושלים, שמעתי פעוטה מספרת לאביה: "אבא, היום הגננת סיפרה לנו שלאבא ואמא אסור לאכול".
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות על המסר ההיסטורי-חינוכי שמועבר לדור הצעיר.
(הר הזיתים בירושלים: מפגן אמונה ענק בהילולת "אור החיים")
השבר והחורבן כבר כאן.
השאלה האם נצליח לראותו לפני שהוא שוב נופל עלינו, לא כאירוע היסטורי, אלא כעתיד קרוב מידי. חורבן לא קורה ביום אחד, הוא נבנה לאט, בשתיקה ובאדישות. שנה ותשעה חודשים החברה הישראלית עדיין מלקקת פצעיה. חיילים בלחימה, תושבים נטושים, 50 חטופים גוועים במנהרות העזתיות ושאלות קיומיות נוכחות בכל שיחה.
המדרכות של ירושלים – סמל לעם שלם
בחום הירושלמי של חודש יולי, שוק מחנה יהודה שקט ומשפיל עיניים.
אנשים חולפים על פני חנויות שחלקן סגורות. הקניות נעשות בחוסר התלהבות והירושלמים ממהרים לשגרה שנכפתה עליהם. מה שהחל כחורבן בית ראשון ושני, ממשיך כחורבן אישי, חברתי ואזרחי. שוק מחנה יהודה מרכין ראש.
ירושלים עוטה ארשת כבדה בזכרה את הבקעת החומה, את המצור, שריפת התורה והצלם בהיכל. על כל אלו העם אבל. השמחות נדחות. אין חגיגות, ולכן רוב האטליזים סגורים.
דווקא כאן בשוק, בלב הקונצנזוס המסחרי והקולינרי של ירושלים, בין דוכן המיצים לפלאפל, מתערבבים הימים הקדומים עם ההווה. ירושלים אינה יודעת לשכוח. בארכיונה גנוזים אלפי סיפורי יגון ואנחה. עיר המשתתפת באווירת הכובד שנחתה עליה, ומדברת בלשון פעמוני הכנסיות, בלשון הקודש והשופרות בכותל המערבי ובקריאותיו של המואזין.
ימי בין המצרים ממרקרים את משמעות כל הצלילים והקולות המחזקים את התחושה שכל מה שנספג בכאבה של עיר ובחורבנה, זהו כאבו של עם שלם. בתום ימי האבל הללו, עדיין יורגש כאב המשפחות השכולות, ישמע הבכי מהר הרצל ומנגד ישמע קולה של האדישות שאינה חשה לעזרה. כל מדרכה בירושלים מטלטלת את יושביה בין חורבות היסטוריות למודרניות.
(השריפה בעיסאוויה: רכבו של יוזם "אמירות חברון" הוצת בירושלים)
זוהי עיר שנושאת על גב אזרחיה סבל תודעתי של חורבן העבר ושל השנתיים האחרונות.
ימי בין המצרים קוראים לעם ישראל לעצור, לא למהר לחזור להרגלים, למרות שזה טבעו של האדם. יש לשהות רגע בזיכרון העצוב והמתמשך הזה, ולשאול לא רק מה היה, אלא מה עלול עוד להיות אם לא נתקן ואם לא יחול שינוי מהפכני.
החורבן הוא לא פרק סגור בספרי ההיסטוריה,
הוא מציאות חיה שותקת המחכה שנתייחס אליה, ונעניק לה מענה.
