אחרי שמסירים את המדים, הקושי רק מתחיל.
העבודה שחיכתה – כבר אוישה. הילדים גדלו קצת. הבית השתנה. גם השכנים – אולי כבר התרגלו להיעדרות. בחודשים שחלפו מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", אלפי ירושלמים עזבו את שגרת חייהם שוב ושוב לטובת המערכה. עכשיו, כשעיר שלמה חוזרת לאיטה למסלולים הרגילים, נשאלת השאלה: האם באמת יודעים להגיד להם תודה?
עיריית ירושלים מציינת את חודש ההוקרה למשרתי המילואים ואנשי הקבע, במגוון יוזמות רחבות שמתפרשות על פני שכונות העיר כולה. בין היתר מוצעים כרטיסים מוזלים להופעות, פעילויות לילדי משפחות המילואים, סדנאות הפוגה למי שזה עתה חזרו מקו האש, והרצאות ייעודיות. במקביל, ניתן סיוע תעסוקתי למי שנדרש להשתלב מחדש בשוק העבודה.
לא כל מי שחוזר – באמת מצליח להשתלב מחדש.
המוח עוד במתח, השרירים עוד דרוכים, והלב? הוא כבר לא אותו דבר.
אבל המערכת האזרחית פועלת לפי לוח שנה אחר. היא לא מחכה.
(אולי אפשר לסבסד למילואימניקים מנה שווארמה בלאפה? כי בירושלים המחיר כבר הגיע לרמה הזו – לא כולל שתייה)
בירושלים יש הבנה שצריך יותר מ"הוקרה".
צריך זמן, הקשבה, מערכת תומכת שלא מסתיימת בחודש יוני.
כי מי שמחזיק את הקווים – ראוי ליותר מיום צילום וטקס נאה.
לצד המעטפת החברתית, העירייה מובילה גם את המיזם "ירושלמים אומרים תודה – קונים ממילואימניקים" שמעודד את הציבור לרכוש מעסקים של משרתי מילואים. בנוסף, הוקמו קבוצות ווטסאפ שכונתיות שנועדו לספק מענה קהילתי מהיר, דרך פרויקטוריות עירוניות.
ראש העיר משה ליאון מסר השבוע: "משרתי המילואים ואנשי הקבע. אנחנו מצדיעים לכם! אתם חוד החנית". אבל בתוך כל המחוות, נותרת גם שאלה פתוחה: האם התמיכה תימשך גם כשהמבצעים יישכחו?
תודה אמיתית – כך נדמה – נבחנת לא בטקסים חגיגיים, אלא בימים רגילים. כשהחייל חזר. והעיר שוכחת.
(הנה עוד רעיון: כדאי מאוד לסדר למילואימניקים הנחה גדולה בגלידה קרוול לאורך כל הקיץ. הנה זה – ממש כאן)
