בזמן שראש הממשלה בנימין נתניהו ערך סיור בניר עוז – הקיבוץ שבו נחטף מתן צנגאוקר, צעיר תושב אופקים – פגשה אותו אמו, עינב. היא חיבקה אותו, הוחלפו מבטים, נאמרו מילים של כאב ושל תקווה. אבל התחושה שמלווה את הרגע הזה ברורה כמעט לכל מי שעוקב: את העסקה שתביא את מתן צנגאוקר הביתה לא יחתמו בירושלים. היא תיגזר בוושינגטון.
לטראמפ יש מוטיבציה – והעסקה על סף תזוזה
המגעים לעסקת חטופים מתקרבים לנקודת הכרעה. לפי הדיווחים, ישראל צפויה לקבל כעשרה חטופים חיים מתוך כ-20 שעדיין מוחזקים בעזה, וכן את גופותיהם של כשלושים ישראלים שנהרגו במהלך המלחמה. בתמורה, תידרש התחייבות להפסקת אש ממושכת – אולי הארוכה ביותר מאז תחילת המלחמה.
(מהרצח בירושלים עד לחיסול בעזה: סוף למסלול הדמים של אבו סנינה)
על רקע זה, נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, הופך לשם שמניע את הגלגל מאחורי הקלעים. אף שאינו מחזיק בתפקיד רשמי במו"מ, ברור שיש לו עניין בהצלחת העסקה – שתוכל להבליט אותו כמי שהביא שקט לאזור, וכמי שמסוגל להניע מהלכים בינלאומיים היסטוריים בבית הלבן.
טראמפ שמר לאורך השנים על קשרים הדוקים עם קטר, עם הנהגת ישראל ועם שחקנים נוספים בזירה האזורית. כיום, אפילו קריצה פוליטית מצידו עשויה לייצר לחץ – או לפתוח דלתות. ולכן, כשהעסקה מתקרבת – כל תנועה בוושינגטון עלולה להיות זו שתכריע.
בניר עוז – כשהלב עם הבן, והמבט מעבר לים
המפגש בין נתניהו לעינב התרחש בניר עוז, במקום שבו הזמן נעצר עבורה. לא היה זה טקס רשמי בכנסת ולא מסיבת עיתונאים – אלא מפגש טעון באדמת הקיבוץ שבו נקטעו חיי משפחה. עינב ניצבה מול ראש הממשלה, אך ייתכן שגם היא מבינה כי האדם שיכול לשנות את המציאות יושב בוושינגטון.
ובכל זאת, התמונה למעלה שכוללת גם את הכנסת המוארת בירושלים – סמל למדינה ריבונית, דמוקרטית, בעלת מוסדות. אבל ירושלים – עיר של מוסדות וסמלים – נראית פתאום חלשה מול כוחה של וושינגטון. לא המקום שבו נקבעת המדיניות, אלא המקום שבו מרגישים אותה.
עבור משפחות החטופים, הכנסת היא היום לא יותר מרקע. ההשפעה האמיתית, בעיניהם, נמצאת הרחק מהכיכר – במסדרונות אחרים לגמרי.
(הפיצוץ הבא במזרח ירושלים? שילמו ארנונה – ועדיין מפנים אותם)
בין הדמעות לבין מוקדי ההכרעה
את ההסכמה להפסקת אש לא יובילו שלטים ברחובות, אלא שיחות דיפלומטיות. את ההנחיה להזיז את העסקה קדימה לא יוביל חבר כנסת – אלא גורם בכיר בבית הלבן או מקורב לצמרת הקטארית.
המשפחות בישראל ממשיכות להיאבק: הפגנות, מכתבים, ראיונות. אבל המאבק הזה כבר לא מופנה רק כלפי הממשלה, אלא כלפי סדר עולמי שבו ישראל הפכה לצרכנית של רצון זר. ההכרעות הגדולות – אלה שמביאות הביתה ילדים – תלויות היום בגורמים שמעבר לים.


