צהריים של אור ביער רמות בירושלים. יער ממנו אפשר לתצפת אל קו אופק אחד המוביל לעיר השכנה בית שמש, שהוכתה בטיל איראני בפגיעה ישירה. קו ראייה אחד המחבר בין צמיחה, ירוק וחמציצים אל חורבן, הרס ומוות.
מה רואים מיער רמות בירושלים אל זירת הפגיעה בבית שמש?
בשעות הצהריים המוקדמות ביער רמות בירושלים, החמציצים פתוחים והחרציות צהובות. עצי הברוש והאורנים מקרינים שלווה והכלה לנוכח המלחמה עם איראן המאיימת המתרחשת מעל ראשיהם בימים האחרונים. ובתוך השקט והירוק הנצחיים הללו, ניתן להתחבר לכביש מספר 1 היורד מירושלים אל השפלה, מערבה, אל הדרך שתפגוש את העיר המדממת, את בית-שמש. קשה להאמין ששם, מתחת לקו האופק הנינוח, התרחשה אחת הזירות הקשות של מלחמת "שאגת הארי".
טיל בליסטי פגע ישירות במבנה ששימש כבית-כנסת ובו מקלט תת-קרקעי. הגג קרס על דיירי הבית. תשעה בני אדם נהרגו ועשרות נפצעו. בתים נהרסו כליל על יושביהם.
הטרגדיה כיבתה את השמש. בין ההרוגים זוג הורים וארבעת ילדיהם. משפחה שתכננה תחפושות ומשלוחי מנות לפורים, ולא ידעה שתהייה אחת מקורבנות המלחמה. התוכניות והחיים נמחקו גם לאם וביתה הפראמדיקית שנבלעו בתוך הריסות הבתים.
כיצד הטבע הירושלמי מדגיש את גודל השבר האנושי?
מן היער המשקיף בירושלים הכל נראה שלם. כביש סואן, שמיים כחולים, פריחה עיקשת. אבל הידיעה חודרת גם לכאן, והניגוד כמעט בלתי מובן: טבע עיקש שממשיך לפי תכתיבי עונות השנה, עקבי ומתמיד. טבע הניצב כעד דומם לשאגת המלחמה שחצתה את ההרים ואת הדרך הראשית לעיר הבירה. הטבע אינו מתאבל, הוא ממשיך, וההמשכיות הזו מדגישה את גודל השבר האנושי. המרחב המוגן שאמור היה להיות קו ההגנה האחרון, הפך למלכודת בטון וברזל.
הכלניות, הרקפות, הסרפדים הירוקים וכל שוכני היער רק פונים אל השמש ומנסים לשרוד. וכך בין חורבן לצמיחה, בין שאגה לדממה, נותרת השאלה חסרת המענה, איך פועלת יד הגורל? ואיך חוזרים לבנות לא רק קירות אלא גם תחושת ביטחון בלב ובארץ שלמה?
