ככה נראה בולינט היום – בערך כמו המקומונים והברנז'ה בירושלים

הוא עדיין שם, הבולינט.
לא פתוח, ודאי שלא. פשוט קיים.
השלט עוד תלוי, השולחן עוד נשען, אבל מה שפעם היה מפלט לילי של בוהמה ירושלמית הפך לזיכרון עירוני דהוי – כזה שאין לו עמוד פייסבוק, רק מדרכה.

הבולינט היה המקום שבו כתבים בירושלים סיימו תחקיר והתחילו לצחוק, שבו עורכים פגשו דוברים בלי לקבוע מראש, ושבו לפעמים נולדו פסקאות שהכתיבו שיח מקומי. זה היה המקום שבו הוחלט איך ירושלים נראית בעיתון.
לא תל אביב, לא פלורנטין.
ירושלים.
רחוב דורות ראשונים, שבשישי בצהריים כבר הרגיש כמו סלון – עם צ'יפס, שלוק ראשון מהשליש, ואיזה חצי משפט על ראש העיר ש"לא ייכנס לעיתון, אבל תזכור שסיפרתי לך".

בלילה – היו שם אנשים שהכירו את העיר דרך השוק, לא דרך דוברות העירייה.
היו סנדוויצ'ים שהוגשו ב-02:00 בלי למצמץ בכלל.
והיו שיחות – בלי קומוניקט, בלי פוש, ובלי הצורך להסביר אם "עדיין מפרסמים את העיתון הזה?".
כולם ידעו.

ואז הם הפסיקו להזמין בירה

היום? המקומונים עדיין מודפסים. "כל העיר" יוצא, גם "ידיעות ירושלים". 
אבל כמה כתבים עובדים שם?
והאם אלו עיתונאים בפועל – או ממלאי תוכן תוך עיבוד קל?

(האם חלק מהמקומונים של ירושלים מאמינים שיש חיי לילה עשירים ומגוונים בערבי שבת בעיר? אולי כן, ואולי זה בעיקר המרוץ אחר גוגל)

הברנז’ה הירושלמית לא עשתה דרמה כשהלכה.
היא פשוט הפסיקה להזמין בירה בשישי בצהריים. הפסיקה להגיע לשיחות אקראיות שהפכו לידיעות, הפסיקה להישאר עד מאוחר ליד הסנדוויץ’ הבשרי של לפנות בוקר.
כמעט אף אחד לא פרסם פוסט פרידה. כמעט אף אחד לא כתב טור.

(חוץ מכמה שפאסון לא הצד החזק שלהם).

פעם היה ברור מי כותב את העיר, מי עורכת את הפסקאות, מי זורק משפט בשולחן צדדי שייכנס לעמוד ראשון.
היום, המקומונים יצאו מהשיח הציבורי כמו ניאון ישן שעדיין מהבהב – אבל לא זוכה למרבית תשומת הלב.

ובסמוך, ובכן, יש את מבוא ציפי מלכוב ז"ל – ממש כמה דקות הליכה מהמדרחוב.

לא נשארו מקומות כמו בולינט – לא גיאוגרפית, לא תודעתית.
זה לא הבר שנסגר, אלא המעגל שהתרוקן.
ונדמה שאף אחד גם לא ביקש לשמר.
העיר עברה הלאה, רק השלט נשאר, מזכיר מה הייתה פעם שכבת תודעה מקומית – עקשנית, מוכשרת, נוכחת.

מה כן נשאר?
שלט, וזווית אור צהובה שחושפת טיח מתקלף.
וזה אולי הסמל הכי מדויק למה שקרה פה: אף אחד לא טרח להסיר את השלט.
שיישאר שם, למה לא?

(בזמן שהעיתונאים של ירושלים עברו לתל אביב, חסרה לרובם ההבנה העמוקה שאנשים אחרים הקימו את מדינת ירושלים)