יש רגעים שבהם דווקא היופי צורם. כך נראית הכנסת בירושלים בימים אלו – מוארת באור כחול, אחיד, כמעט מרגיע. אבל המראה הזה מגיע דווקא בשיאו של גל חדש של חוסר אמון – כשבציבור נשמעות קריאות גלויות לשינוי שיטת הממשל, לפיזור הכנסת, או לבחירות מיידיות.
האור הזה, שמהבהב בשקט על חזית האבן הירושלמית, לא מצליח להאיר את הסדקים. מולו – מהדהדות כותרות על חקירות, דו"חות מבקרים, תקציבים שתקועים, וחוקים שנדמים כמרוחקים מהחיים עצמם.
הכנסת מאירה – אבל לא את הציבור
בצילום שצולם השבוע (צילום: ירושלים אונליין – יולי קראוס), נראית הכנסת כשהיא יפה במיוחד. עמודים כחולים, חזית יציבה, ואפילו תחושת הדר. אבל ככל שהתמונה שלמה – כך הפער צורם יותר. הציבור לא מזהה את עצמו בתמונה.
בימים של תסיסה ציבורית, של הפגנות מול בית הנשיא או מול בתי שרים, דווקא האור השקט הזה מרגיש כמעט ציני – כאילו מישהו בחר "להאיר" את המקום הלא נכון.
(הפס הזה בירושלים רק ימשיך להתארך – תרבות המוות שולטת ברחוב)
בירושלים – הציבור נשאר בחוץ
הכנסת שוכנת בירושלים – כמובן לא במקרה. העיר הזאת היא לב פועם של מורכבות, שבר, אבל גם תקווה. וכשהמרכז השלטוני של ישראל נראה כה מנותק ממנה – התחושה קשה.
רחובות ירושלים שקטים יחסית. אולי עייפים. אבל הרוח הציבורית – אש שקטה של תסכול. וכשהיא פוגשת חזית מוארת מדי, מסודרת מדי, היא לא נרגעת – אלא מתרחקת.
אולי הגיע הזמן לשאול: האם הכנסת באמת מאירה – או פשוט מסתתרת באור?
