ביום רגיל, איש לא עוצר להסתכל על מעבר החצייה שליד התחנה המרכזית בירושלים. אבל מי שמתעכב רגע, אולי רק לשבת על ספסל האבן הניצב ממול, יגלה את מה שנעלם בתוך שגרה: מבט מפוכח על ישראל של קיץ 2025.
נשים עטויות רעלות וצעירים בכיפות סרוגות, פלסטינים מחברון לצד חרדים מבית שמש, חיילים, חיילות, תיירים מאמריקה עם תרמילים כבדים – וכל אלה חוצים את אותו הכביש, לא תמיד באותו קצב. התחנה עצמה היא רק תפאורה. הסיפור נמצא על הפנים של האנשים. זה לא עוד מקום. זה הצומת בו המדינה מחליטה לעצמה מי עובר, מי מחכה, ומי לעולם לא יגיע.
רגע לפני הקיץ, רגע לפני הפיצוץ
דווקא ברקע חג שבועות וקיץ 2025 שמגיע, כשעיר הבירה מתכוננת לעלייה ההמונית לרחבת הכותל – נדמה שהמקום הזה, אולי הכי "ישראלי" מכל התחנות, מסרב להתכנס למסגרת אחת. התחנה המרכזית בירושלים לא רק מזמינה מבקרים – היא חושפת את המתח.
(הגעתם לתחנה המרכזית בירושלים? זה הקיר ש"מביא מזל" שכולם בוחרים להצטלם איתו, וזו כנראה הסיבה)
מי שיצפה מהצד, יראה לא רק עומס. הוא יראה תנועה עם סתירה פנימית – מדינה שממשיכה לנוע, גם אם היא לא סגורה על עצמה לאן בדיוק. כמו בכל חג, גם בערב שבועות צפויים עומסים כבדים באזור התחנה, וכך יהיה לארוך הקיץ שבו תשובש הרכבת הקלה. אך מאחורי הנתונים היבשים עומד סיפור אחר: תחושת שבר לא מדובר. קצב החצייה של כל אחד שונה, אבל הקונפליקט מתחת לפני השטח זהה. העיר, כמו המעבר, לא מצליחה לייצר קצב אחיד – לא מבחינת התחבורה, ולא מבחינת הזהות.
וזה אולי השיעור הכי עמוק של התחנה המרכזית: מי שמביט מהצד, מגלה שהחיים פה לא עומדים, אבל גם לא מתקדמים בקו ישר. רגע אחד כולם בתנועה, וברגע הבא – קיפאון. וזה לא בגלל רמזור.
ומי שבוחר לשבת שם, רק לתצפת – מגלה שהמקום הזה הוא לא תחנת מעבר. הוא מראה.
(שוק מחנה יהודה עבר כמה ימים מרתקים במיוחד – גם גבינות מכל הסוגים וגם דמעות מכל הסוגים – כאן)
