בתוך אחת הערים היקרות בישראל, שבה שכר הדירה לשני חדרים כבר חוצה את רף ה-5,000 שקלים בחלק מהשכונות, יש מי שעדיין יוצאים בקמפיין נגד מגדלים. "כאן זה לא רמת גן", נכתב על שלט שהודבק על עץ ברחוב דוד המלך ומופנה אל ראש העיר ירושלים משה ליאון – מלווה בתמונה נוסטלגית של ירושלים נמוכה, שטוחה, קפואה בזמן. מדובר בקמפיין נגד פרויקטים של התחדשות עירונית שצצים לאחרונה ברחבי העיר, ובפרט במרכז ובדרום ירושלים, עם אישורי בנייה לגובה שזוכים להתנגדות רגשית ותקשורתית, בעיקר מצד תושבים ותיקים ושוחרי "צביון עירוני".
פריז כבר הבינה, גם לונדון – וירושלים?
אלא שההתנגדות הזו, כך לפי סברה של חוקרי ערים ברחבי העולם, עלולה להוביל בדיוק לתוצאה ההפוכה: ככל שמונעים בנייה לגובה – המחירים עולים, ומי שיכול להרשות לעצמו נשאר, בעוד צעירים, סטודנטים ומשפחות מוחלשות נדחקים החוצה. בערים כמו פריז, לונדון וטורונטו כבר הבינו שבלי בנייה לגובה – אין דרך לעמוד בביקושים. גם תל אביב משלבת כיום גורדי שחקים עם אזורי שימור, ומצליחה לייצר מתח בין עבר להווה – מבלי לעצור את הדחף לבנות.
(מבנה בשכונת טלביה עובר שיפוץ – כמה הוא יעלה? זה לא בשבילנו – בכתבה הזו)
בירושלים, לעומת זאת, הניסיון לקדם מגדלים נתקל בחומת רגש: מ"העיר הקדושה" לא מצופה להתרומם. אלא שכך לא נפתרים משברים. דוח הלמ"ס מצביע על עלייה של 18% במחירי השכירות בעיר בתוך שנה, עם פערים אדירים בין שכונות צמודות. והפתרונות? איטיים, תקועים, או פשוט נבלמים על ידי התנגדויות מקומיות שמקדשות נוף – אך מתעלמות מצרכים.
בסופו של דבר, ירושלים לא יכולה להישאר העיר שכולם אוהבים – אם היא תהפוך לעיר שאף אחד לא יכול לגור בה. הבחירה בין גובה לשכירות אינה תיאוריה תכנונית – אלא מאבק על זכות לחיות כאן. ובמאבק הזה, שלט על עץ לא באמת עוצר את המנוף. הוא רק דוחה את הבלתי נמנע.
(משכנתא גם כדי לקנות שווארמה בירושלים – בכתבה הזו)
