בלב רחוב עזה בירושלים, כמה צעדים ממעון ראש הממשלה, נפרשה סצנה בלתי נתפסת: אוהלים על הכביש, שולחנות מתקפלים וכיסאות פלסטיק. משפחות החטופים קיימו כאן את ארוחת ערב שבת, התיישבו יחד עם פעילים ותומכים, והצהירו כי יישארו לא רק לאורך השבת – אלא גם בחגים הקרובים. הן מקוות שעוד יצטרפו אליהן קולות מוכרים וציבור רחב יותר שיסרב להשלים עם מציאות שבה יקיריהן כלואים בעזה, שעה אחר שעה, יום אחרי יום.
מחאת החטופים ברחוב עזה בירושלים
מול מעון ראש הממשלה הרשמי, במקום שבו מתקבלות ההחלטות הרות הגורל ביותר, מתנהלת שגרת חיי מחאה. המשפחות מציבות את המציאות מול עיני מקבלי ההחלטות: אוהלים צמודים זה לזה, ארוחות מאולתרות במרכז הכביש, ושלטים שמזכירים את שמות החטופים. הנוכחות הפיזית הזו אינה רק אקט של זעקה – היא ניסיון נואש להחזיר את הנושא למרכז סדר היום.
האוהלים ליד מעון ראש הממשלה הפכו לסמל
האוהלים ברחוב עזה הם הרבה מעבר למחסה מהגשם או מהשמש. הם הפכו לסמל ציבורי, זירה שבה מתערבבים כאב אישי וזעם אזרחי. אל המשפחות מצטרפים פעילים שמוחים נגד הממשלה, נגד הקיפאון בעסקה, ונגד התחושה שהחטופים הפכו לבעיה רחוקה. כך, המרחב הציבורי מתגלגל להיות מצבת זיכרון חיה, שבה כל עובר אורח נדרש לעצור ולשאול את עצמו מה נותר מההבטחה "להחזיר את כולם".
משפחות החטופים מול חברה ישראלית שמתרגלת
כאן מתגלה הקרע העמוק: משפחות שמסרבות לשתוק, מול רוב ציבורי שהשלים עם השתיקה. החברה הישראלית למדה איכשהו לחיות עם העובדה שאנשים נמקים בשבי; היא הפכה את הבלתי נסבל לשגרה יומיומית. אך האנשים ברחוב עזה אינם מוכנים לחיות עם ההרגל הזה – הם הופכים את הכביש לביתם כדי להוכיח שאין דבר נורמלי במציאות הזו.
(מול מעון ראש הממשלה בירושלים – הודעת הווטסאפ שוברת הלב)
הפגנות בירושלים: הקריאה האחרונה להשבת החטופים
המחאה הזו הולכת ומתרחבת. לא מדובר עוד במאבק אישי של משפחות אלא בקריאה מוסרית אל כל ישראלי: החטופים לא יכולים לחכות. בירושלים, עיר שבה מצטלבת אמונה עם מוסר ופוליטיקה, הקריאה הזו מקבלת עוצמה עולמית. כל לילה שבו נמשכת המחאה ברחוב עזה הוא עדות חיה לכך שהשכחה אינה אפשרות – והחובה להחזיר את החטופים היא מוחלטת.
