כפית דבש יכולה לפתוח יום, לסיים ארוחה או לברך על ראש השנה. אבל בעולם – ובמפתיע גם בירושלים – יש מי שלא מצליח פשוט למדוד כף בלי ללכלך. הביטוי how to measure honey without making a mess חוצה את גבולות ארצות הברית והופך לשאלה אוניברסלית: איך לעשות משהו מתוק, בלי להשאיר טפטוף אחריך?
בשוק מחנה יהודה, בין שום טרי לתותים מפוצצים מתוק, נדמה שזה בלתי אפשרי. הדבש נוזל, הסוחרים עסוקים, וכף אחת הופכת מהר מאוד למפגע דביק. אבל אולי, מתחת לשאלה הזאת, מסתתר משהו עמוק יותר – ניסיון לעשות סדר בעולם שלא מאפשר לך לשקול שום דבר בשקט.
מה הקשר בין מדידת דבש לבין החיים בעיר עם דופק גבוה?
בירושלים, כל פעולה פשוטה מקבלת שכבה נוספת. לקנות עגבנייה? זו כבר אידיאולוגיה. לשים פתק בכותל? זה מסר. אז למדוד דבש? תתפלאו – זו פעולה שדורשת תכנון מוקדם, גישה מסוימת, ולעיתים גם טכניקה בין־דורית.
ברשתות החברתיות ובפורומים רפואיים, עשרות אלפי אנשים שואלים: איך מודדים דבש בלי ללכלך את הכף, הקערה או הידיים? יש מי שמציע להשתמש בשמן, יש שמחממים את הכף מראש, אחרים שופכים בעיניים עצומות. אבל מה קורה כשלוקחים את השאלה הזאת ומניחים אותה בלב שוק ירושלמי צפוף?
"הכול דביק פה," אומר באירוניה אחד הסוחרים הוותיקים. "אבל הדבש הכי טוב הוא זה שאתה לא רואה – רק טועם". לידו, תייר מבלגיה מנסה להבין מה משקל מנה אחת. בלי כף, בלי מדידה, רק על אמון. אולי זו התשובה האמיתית – שאתה לא צריך למדוד הכול, אלא לדעת מתי להפסיק.
האם שתי דקות הליכה משוק מחנה יהודה בירושלים – הדבש צומח על העץ? בהחלט שכן – בכתבה הזו
ואולי – וזה הסיפור הירושלמי באמת – זה לא על הדבש. זה על הצורך שלנו לא ללכלך כשאנחנו עושים משהו טוב. לא להשאיר סימנים. לא להסתבך. רק לשים כפית ולהמשיך. אבל זה אף פעם לא כזה פשוט. בטח לא כאן.
למדוד בלי להשאיר סימן
מדידה היא פעולה מדויקת. אבל דבש הוא חומר מרדני. הוא נוזל מהצדדים, נדבק לידיים, מתעקש להישאר גם כשאתה חושב שסיימת. בעיר כמו ירושלים – שבה כל פעולה זוכה לפרשנות נוספת, וכל מחווה קטנה נמדדת ברגש – הניסיון למדוד משהו פשוט כמו דבש מבלי להשאיר סימן, הופך להיות כמעט רוחני.
אולי זו מטפורה לחיים עצמם: כל דבר טוב שאנחנו מנסים לעשות – משאיר אחריו שובל. ולפעמים, עצם הרצון לדייק בלי לכלוך, הוא לא פחות מתפילה.
