למה לידה בחניון מרגשת אותנו כל כך? הכמיהה לסוף טוב

הכול קרה במהירות, אבל משהו בזה עצר את המדינה לרגע: לידה בחניון האמבולנסים של בית החולים הדסה עין כרם הפכה באחת לסיפור שאי אפשר היה להתעלם ממנו. לינוי, יולדת מירושלים, הגיעה עם צירים מתקדמים, צוות רפואי נחלץ לעזרה – ותוך דקות, בין סדין לפרגוד, נשמע בכי ראשון. התמונה שתיעדה את הרגע עוררה הד ציבורי – ולא רק בגלל הדרמה.

שעת צהריים, חניון אמבולנסים – ורגע שמסעיר את המדינה: לינוי, בת 31, עובדת הייטק, מגיעה ברכב מג"ב עם בעלה רותם, לוחם מג"ב, כשהיא על סף לידה. רותם מזעיק את הצוות: "אשתי יולדת – עכשיו!". פרגוד נפרש, אלונקה הובאה, וחבל הטבור שוחרר מהצוואר ברגע האחרון. הכול התרחש בין רכבים דוממים, בתוך שגרה רפואית שנקטעה באחת – ורק המבט של אנשי הצוות הסגיר את גודל המעמד.

המיילדת אינה קרימן מזרחי סיפרה: "תוך שתיים-שלוש דקות התינוק היה בחוץ… עודדנו אותה שהיא חזקה, שהיא יכולה – זה היה מאוד מרגש". צוות האבטחה, האחות מהמיון, והצוות מהחדר – כולם חברו לרגע אחד שנראה כאילו נלקח מסרט. התמונה מהזירה, שצולמה מלמעלה, תפסה את הלב של כולם. למחרת כבר נראתה המשפחה מחויכת, עטופה בלונים.

(לידה? בשעה טובה: הנה הקיר בירושלים נגד עין הרע – בכתבה הזו)

כשהכול מסביב קורס – אנחנו נאחזים באירועים שיש בהם סוף טוב

לידה כזו לא רק מצילה חיים – היא משחזרת את מה שאנחנו מייחלים לו כחברה: סיפור קצר, עם איום, תגובה וסוף טוב. ובחברה שספוגה באי-ודאות, חוסר אונים ועייפות מהחדשות, אנחנו מחפשים לא רק אקט של הצלה – אלא הוכחה שעדיין אפשר להתארגן יחד ולהגיב נכון.

לפי הפסיכולוג מרטין סליגמן, סיפורי תקווה מעניקים תחושת שליטה במציאות כאוטית. גם פרופ' ארווין גופמן טען שטקסים מאולתרים ממסגרים מחדש את המציאות ומחזקים אמון. אלו לא רק תיאוריה – אלא הסבר מוחשי לרגש הקולקטיבי שנוצר בכל פעם שסיפור כזה מתפרסם, שוב ושוב, ונכנס עמוק מתחת לעור.

החניון שהפך לחדר לידה מאולתר הוא בעצם מיקרוקוסמוס של מה שחסר לנו: פעולה מהירה, חיבוק ציבורי, פתרון. הציבור משתף כי הוא מזהה בזה לא רק רגש – אלא הזדמנות להאמין שמישהו עוד יודע לפעול נכון ברגע האמת. ובמובן מסוים, לידת חירום היא גם לידה מחודשת של אמון חברתי.

ובמציאות שבה נדמה שהכול מתפרק – לידה פתאומית אחת, באמצע מגרש בטון, מצליחה להזכיר לכולם שאנחנו עדיין מסוגלים. לפעמים, דווקא סיפור קטן, לא מתוזמן, לא מעוצב, כזה שמתחיל בצעקה ונגמר בבכי של תינוק – הוא זה שמאחד לרגע עם שלם שלם.

(הילדים שנפגעו על ידי המטפלת יסבלו גם בבגרות – בכתבה הזו)