בערבים שבהם מדורת השבט הישראלית נעה בין צרחות, בכי, גידופים ודמעות, יש בתים בירושלים שבהם אף ילד לא יודע מיהו דרור קליר, לא שמעו את השם מאור ברוכמן, גם לא על אלאיה הוף. לא בגלל שכולם אצלם צדיקים תמימים – אלא כי אצלם אין טלוויזיה. לא רשת 13, לא קשת 12, לא ערוצים אחרים, לא רשתות ולא יוטיוב. פשוט אין.
בשכונות חרדיות בעיר – מגאולה ומאה שערים ועד רמות והר נוף – הטלוויזיה אינה חלק מהמרחב הביתי. ילדים ונערים לא נחשפים לתוכניות בידור, ריאליטי או דרמות ישראליות. הם כן מחוברים לעולם – דרך ספרים, אודיו, שיעורים מוקלטים ואפליקציות לימוד – אבל התוכן שהם צורכים מסונן, מובנה וחינוכי. האם ייתכן שמבחינתם, זו דווקא הגנה בריאותית?
מחקרים עולמיים מצביעים על נזקי ריאליטי לבני נוער
מחקרים עדכניים מהעולם מצביעים על קשר ישיר בין חשיפה לתוכניות ריאליטי לבין עלייה בתחושת חרדה, ירידה בערך העצמי והגברת תוקפנות מילולית. מחקר של VerywellMind שפורסם לאחרונה, מעלה כי צפייה מרובה בריאליטי עלולה לעוות את תפיסת המציאות של בני נוער, להגביר סטריאוטיפים ולחזק התנהגויות אלימות בזוגיות. בנוסף, סקר נרחב שנערך בארה"ב מצא כי מעל 20% מהצעירים דיווחו על ירידה בדימוי הגוף לאחר צפייה ממושכת בתוכניות ריאליטי.
כדאי לעצור לרגע ולחשוב על זה: בזמן שאצל חלק מהצופים כל פרק מעורר סערה רגשית חדשה – אחרים פשוט לא חשופים לזה כלל. ההבדל בין חוויית הצפייה לבין השקט הנפשי שמאפיין את מי שלא ראה את הסצנות האלה מעולם – הוא לא רק תרבותי, אלא נפשי ממש.
(כדאי להבין – מה הן ההשלכות הנפשיות על מי שמתגורר זמן ממושך ממש מול עבודות חפירה של הרכבת הקלה בירושלים)
לצד זאת, קיימת תופעת "Mean World Syndrome" – תסמונת העולם האכזר – שבה צפייה מתמשכת בטלוויזיה דרמטית מייצרת אצל צופים תחושת פחד מתמדת מהעולם. תופעה זו תועדה בעיקר בקרב בני נוער.
מנגד, לא מפתיע לגלות שבתוך ירושלים מתקיימת אוכלוסייה חרדית שלמה שחסינה כמעט לחלוטין מהשפעות אלה – פשוט כי הם לא רואים את זה.
מה מרוויחים ילדים שלא נחשפים לריאליטי?
אבל לא מדובר רק בהימנעות. אצל חלק מהנוער החרדי יש גם יתרונות קוגניטיביים מוכחים: יותר מיקוד בלימודים, פחות הפרעות קשב והפחתה ניכרת בחיקוי התנהגויות מוקצנות. פסיכולוגים חינוכיים טוענים שזה אינו צירוף מקרים – אלא תוצאה ישירה של ניתוק מתרבות הריאליטי. מנגד, יש הטוענים שדווקא היעדר חשיפה מוחלט יוצר פער חברתי שעלול להתנקם בהמשך. כשנוער חרדי יוצא לעולם האקדמיה או לשוק העבודה, הפער התרבותי עלול להיות חד. אבל גם לכך צצות כיום תוכניות גישור, שמלמדות לא רק תכנים – אלא גם הבנה ביקורתית של מדיה. במילים אחרות: אפשר לגדול בלי לראות ריאליטי, ועדיין לדעת לקרוא אותו מבחוץ.
אולי זו לא רק שאלה של טלוויזיה, אלא של מרחב פנימי. בזמן שהרשתות החברתיות מתפוצצות מכל פרק חדש ב"האח הגדול", יש רחובות בירושלים שבהם הזמן נע בקצב אחר. פחות צרחות. פחות חשיפה. יותר שקט.
(הם גם לא ממש יודעים מי אלו החטופים: מתן צנגאוקר? בשכונה הזו בירושלים רק בודדים יודעים מי הוא בכלל)
