מאחורי הפיגוע בירושלים – השאלות שרודפות את שכונת רמות

בין מודעות האבל ונרות הזיכרון בשכונת רמות בירושלים – קהילה כואבת שמחפשת אחרי הפיגוע הקשה גם כוחות חדשים
מודעות אבל ונרות זיכרון בצומת רמות בירושלים לצד תושבים המתמודדים עם האבל
בצומת רמות בירושלים ובשכונה עצמה ניכרים סימני האבל – מודעות אבל, נרות זיכרון ותושבים המתמודדים עם השגרה לצד הכאב (צילום: ירושלים אונליין - בארי שחר)

צומת הדמעות, שכונת רמות בירושלים בצל האבל והפיגוע – בין מודעות האבל לשלטי ההנצחה, שכונה שלמה נושאת כאבה בלבה ועל קירותיה. מהכניסה לשכונת רמות בכל תחנת אוטובוס ועל קירות הבתים, מודבקות מודעות אבל – לאחר מותם של הרב מרדכי שטיינצג ז"ל, יוסף דויד ז"ל ויעקב פינטו ז"ל, תושבי השכונה, שלושה מתוך שישה נרצחי פיגוע הירי הקטלני השבוע בצומת רמות בירושלים.

מודעות האבל שמכסות את השכונה

בפתחו של רחוב יגאל ברמות, עדיין מתנוססת תמונתו של אורי דנינו ז"ל שנחטף ונרצח בשבי חמאס בעזה, ובפתחו של רחוב צונדק תמונתו של החייל נועם אהרון מסגדיאן ז"ל, שנפל בעזה. כל אלו מזכירים כי השכול אינו זר בשכונה. כרוז מוקלט ברחבי רמות מעדכן בקול שבור "נפלו צדיקים" ומועדי הלוויותיהם. שכונה שוקקת חיים קיבלה תחושה שמלאך המוות עבר קרוב מידי.

מרמות החילונית לרמות החרדית

רמות – אחת מהשכונות הירושלמיות הגדולות. כאחת שהגיעה אליה בשנות ה-80' אני יודעת לספר שהייתה זאת שכונה צעירה וחילונית – משכן לעיתונאים, אומנים, אנשי תקשורת, עובדי מדינה ועצמאים. בבית הספר רמות ג' למדו באותה תקופה 1200 תלמידים, זו היתה שכונה מתפתחת, מודרנית מלאת חלומות.

אך הדינמיקה השתנתה.
עם השנים התעצמה האוכלוסייה החרדית, והעולים לאוטובוסים נשאו בידם ספרי תהילים, סידורים וגמרא. כל דקה עד התחנה המרכזית נוצלה לחיזוק האמונה ולתפילה. על רקע זה, פיגוע הירי, הפצועים הרבים וההרוגים, חבטו בלב השכונה בעוצמה.

הצומת הנמצא בלב מסלולם של קווים רבים לכל קצווי ירושלים וישראל, מהווה מעבר מובן מאליו לעבודה, ללימודים, לביקורים, קניות וחזרה לבסיס – אך השבוע הפך לזירת דמים. בין שישה ההרוגים, היו אנשים שחיו ונשמו – רמות!
אין ספק שהאבל הפרטי הפך לאבל קולקטיבי. עוד נדבך על גבי תמונות של גיבורים שאינם כבר בינינו.

מנייני רחוב ותפילות זיכרון

ובכל זאת, מתוך השבר מתגלות שכבות של חוסן קהילתי. השלטים, מודעות האבל הם גם עדות לרצון לקחת חלק במרחב הציבורי. מנייני רחוב לתפילות קמים ספונטנית, דגלי ישראל מונפים, שכנים מתחבקים ומדברים על היגון, אך מסיימים בברכות לשנה החדשה. בבתי הכנסת מתפללים לעילוי נשמתם של הנרצחים, מוגשות תקרובות לברכה על "המזון, העץ, האדמה ושהכל נהייה בדברו".

השיח בקו 62 בירושלים שמיד חזר לנסיעה שבשגרה, ממוסגר עתה באופי מאוד ברור. היושבים משתפים בכאבם וחרדותיהם האישיות ומסיימים בתפילה – שיחזרו החטופים, שהמלחמה תסתיים וערב ראש השנה היהודי, שתבוא שנה טובה. התחושה המתקבלת היא של גוף פצוע המסרב להפסיק לנשום.

(המסורת הירושלמית שעוד חיה – תשליך ליד בורות המים בראש השנה)

צומת גולדה והפוסט טראומה

צומת גולדה ברמות עדיין מוכה וחבול.
שרידי נרות נשמה, תחנה שעדיין לא שוקמה, אנשים הממתינים לאוטובוס קצרי רוח ותזזיתיים משהו.
המסוף הדיגיטלי מדבר זמנים.
קיימת פוסט טראומה באוויר.

אך דווקא כאן בצומת בו נגמרת התמימות, נולדת גם העקשנות לחיים. לאחוז בהם בכל יום מחדש. כאן מתחזק ה"אין ברירה". הלב פועם לאחדים מהר ולאחרים לאט יותר. עם זיכרון וכאב, אך גם עקשנות להמשיך הלאה.

ערב ראש השנה היהודי, שנה טובה לירושלים ולעם ישראל, שנה טובה לשכונת רמות אלון.