מדוע האורות בגשר המיתרים כובו במלחמה – מה שמותר לספר

בערב רגיל, גשר המיתרים בירושלים ניצב כעמוד תווך מואר. פס אור דינמי שמקבל את פני הנכנסים לעיר.
אבל עם פרוץ המלחמה מול איראן, האורות פשוט כבו. אף הודעה רשמית לא פורסמה לציבור – רק השינוי הדומם נרשם היטב בעין.
גם בלי אזעקה, משהו בהחשכה הזו מרגיש מדויק מדי. הגשר לא רק כבה – הוא משדר שמשהו קורה.

לא תקלה – נוהל ביטחוני שקט

על פי הנחיות שקיבלו הרשויות המקומיות מפיקוד העורף, נדרשו גופים עירוניים לצמצם "תאורה לא חיונית באתרים בעלי בולטות גבוהה".
תרגום פשוט: כשמדובר במבנה שמתנשא עשרות מטרים לגובה, ונראה בלילה מכל כיוון – איש לא רוצה להפוך אותו לנקודת ייחוס פוטנציאלית.
לא מדובר רק בתאורה – מדובר בסמל. אדריכלים קראו לזה "פסל אור". צה"ל כנראה רואה בזה משהו אחר.
בירושלים יודעים לקרוא מציאות בין השורות – וכשגשר כזה כבה, זה לא בגלל פיוז שנפל.

(ברקע המלחמה עם איראן: האם בן גביר עומד להשתיק את המואזין בסמוך לשכונות בירושלים?)

הסיבה המבצעית – מה שניתן לומר

על רקע מלחמתה של ישראל  מול איראן ואיומים ישירים של ירי טילים של משמרות המהפכה, ישראל מקיימת פרוטוקולים שקטים של התגוננות פסיבית.
אין מדובר בפאניקה – אלא בהיגיון מבצעי: ככל שאתה פחות מואר, אתה פחות מובן – ופחות פגיע.

הכיבוי של אורות גשר המיתרים בירושלים נעשה במקביל לצעדים נוספים במרחב העירוני, כולל סגירת מוסדות, פינוי מבנים מסוימים ואיוש חמ"לים.
ירושלים ערוכה ומוכנה – בכל מובן, עד כמה שאפשר, ועד כמה שהעורף יצליח להכיל.

גם בעבר: כך נראו ערים שהחשיכו את עצמן

ההיסטוריה מלאה בדוגמאות: לונדון תחת הבליץ, האנוי תחת הפצצות, אפילו תל אביב במלחמות ישראל הראשונות.
בכל מקום שבו אזרחים עמדו תחת איום – אורות העיר הוחשכו. לא כסמל לחולשה – אלא כהחלטה של עוצמה שקטה.
גם בעזה, בלבנון ובצפון ישראל – ננקטו צעדים דומים לאורך השנים. זה חלק ממשחק ההתגוננות המודרני.
המסר הוא ברור: כשהזירה משתנה, התאורה משתנה איתה. האור הוא כלי, לפעמים גם נשק.

(מחזה כמעט לא נתפס: אל אקצא התרוקן מאדם ביום שישי – הלם בהר הבית)

המסר הסמוי של ירושלים

עבור מי שלא ירושלמי, זה אולי רק גשר.
אבל עבור מי שעובר שם בערב – השקט של הגשר מדבר אליו.
וכשהאור כבה, גם בלי אזעקה – זו לא שגרה.
וכך, בלי מילים, ירושלים משדרת לעצמה, וגם לעולם: אנחנו מבינים. אנחנו ערוכים.