הרחוב הראשי בירושלים, בפתחו של שבוע שבו חלים יום ירושלים 2025 ערב חג שבועות, לא נראה כמו עוד סצנה עונתית. ברחוב יפו נפרשה שיירה אנושית וסוחפת: אלפי צעירות וצעירים, רובם מקרב הציבור הדתי־לאומי, פוסעים יחד בצניעות, בסדר מופתי, כשדגלי ישראל בידיהם ושירה בפיהם. אך עבור מי שהולך שם, זו לא תהלוכה – זו שגרה.
לצופה המתגורר באזור המרכז, זו אולי נראית כמו תופעה נקודתית. אבל כל מי שמתבונן בירושלים בעשור האחרון יודע: מדובר בתנועה עמוקה, סדורה, ודמוגרפית. יותר מ־30% מתושבי העיר הם חרדים, עוד למעלה מ־25% דתיים־לאומיים, והציבור הכללי – זה שנחשב פעם לרוב – הפך להיות מיעוט מקומי, וגם ארצי.
מחקרים סוציולוגיים עדכניים מצביעים על תופעה מבעבעת: חלקים גדולים מהציבור החילוני בארץ ממשיכים לחיות בתחושת "מרכז מדומיין", או "תל אביב כמדגם מייצג" – שמניח שהם עדיין רוב, עדיין מובילים את הנורמה, ועדיין מכתיבים את הסיפור הישראלי. בפועל, רוב הילדים בכיתה א' כבר משתייכים למגזרים אחרים. השפה משתנה, התפיסות משתנות – והרחוב משתנה.
(לא הרחק מהמוני הצעירים של הציונות הדתית בירושלים – אוכלוסייה נפיצה מאוד בעיר העתיקה: באזעקה זה נראה עולם אחר לגמרי – וידאו פה)
המצעד שלא נקלט באולפנים
התקשורת הישראלית, ברובה, מתקשה לראות תהליכים ארוכי טווח כשהם לא מגיעים דרך מיקרופון באולפן. היא מחפשת הפגנות סוערות, כותרות חדות וציוצים דרמטיים – אך מפספסת את התמונה הגדולה שמתרחשת בשטח. הציבור הדתי־לאומי לא זקוק להצהרות כדי להוביל – הוא פשוט נוכח. בשקט, בנחישות, בעומק חברתי. בעוד האולפנים מלטפים תובנות על "מרכז מתון", המציאות זזה בלי לבקש רשות.
תיעוד ממרכז ירושלים: אלפי צעירים דתיים בצעדה עוצמתית ברחוב יפו, לקראת יום ירושלים וחג השבועות (צילום: ירושלים אונליין – יולי קראוס)
גם הסקרים, כמו התקשורת, סובלים ממחלה ישנה: מדידה של מציאות דרך כלים שכבר לא מתאימים לעידן הנוכחי. הם בודקים דעות, אבל לא מה קורה ברחוב. הם מנתחים עמדות, אך לא קצב ילודה, מבני קהילה, או תפיסות עומק. הציבור שצועד ברחוב יפו לא תמיד עונה לסוקרים – הוא עסוק בלבנות את מה שבא אחריהם. זו לא דעה – זו עובדה דמוגרפית, והיא צועדת קדימה, חולפת על פני שאלון כזה או אחר.
(רוב התקשורת המקומית בירושלים אוהבת מדי פעם להשוויץ בחיי הלילה שנדמה לה שיש פה בערבי שבת – אבל אולי כדאי להכיר במציאות כבר? פה)
רחוב יפו בשבוע הזה בירושלים ממחיש זאת היטב. לא עוד אירוע סמלי או מצעד של יום ירושלים. לא מאבק – אלא הכרזה: כך נראית מדינה חדשה. הציבור הציוני־דתי הפך מרעיון – לעובדה. ירושלים, שבעבר הייתה עיר שסימלה מורשת, הפכה לזירה שמובילה את העתיד.
התקשורת הארצית אולי עוד לא הבינה, אולי לא רוצה להבין. אבל המדינה כבר שינתה כיוון – והיא עושה זאת בקצב ברור, נוכח, ומחויך.
