בלילה, כשהעיר נרדמת, הבטון ממשיך לעבוד. טרקטורים חופרים, גדרות חוסמות מדרכות, ושלטים מבטיחים עתיד טוב יותר – ממש כמו זה שמופיע בתמונה ממתחם התחנה בירושלים: "מהתחנה הראשונה לתחנת העתיד".
אבל משהו במילים האלה מרגיש מנותק. כי ירושלים לא צריכה חזון בטון – אלא נשמה. והנשמה הזו, אומרים יותר ויותר תושבים, מתחילה להיסדק.
התחנה הראשונה – ואולי גם האחרונה?
במתחם ההיסטורי של הרכבת העות'מאנית, שהיה סמל לתחילתה של ירושלים המודרנית, נבנית כעת מהפכה חדשה – מסחרית, ממותגת, עם תכניות נדל"ן, מסעדות יוקרה וסיסמאות ברוח הזמן.
זו כבר לא התחנה הראשונה – זו תחנה בלי עבר, אומרים חלק מהתושבים. בעיניהם, התחנה לא יוצאת לשום מקום – היא נשארת תקועה בתוך הפקה עצמית של חוויה.
(הר חומה מתרחבת: מגורים, טבע ותקווה בדרום ירושלים)
הרכבת הקלה – מסילה אחת, עיר חצויה
לאורך רחוב יפו במרכז ירושלים, דרך חברון, בדרך לגילה, בקעה ותלפיות – ירושלים כולה מתמודדת עם שיבושים: אבק, רעש, סגירות רחובות והבטחות ארוכות טווח.
הרכבת הקלה אמורה לקצר זמני נסיעה ולחבר את הקצוות – אבל בינתיים היא גם יוצרת קרעים. בעלי עסקים מדווחים על ירידה בפדיון, הולכי רגל מתוסכלים מהחסימות, ותושבים מדברים על עיר שמתפרקת לשם בנייה מחדש – בלי התחייבות לחיבור אנושי.
ערים רבות בעולם הוכיחו: פיתוח תחבורתי ללא הקשבה לצרכים אנושיים – עלול להפוך לעול תודעתי.
הבנייה שלא עוצרת – פינוי ובינוי או פינוי של שייכות?
קריית יובל, עיר גנים, גבעת מרדכי, פסגת זאב – גל מגדלים סוחף את ירושלים, כחלק מתכניות פינוי־בינוי מואצות. המטרה: עיבוי אורבני, פתרון למצוקת הדיור, הגדלת תשתיות.
אבל המציאות לא תמיד מרשימה כמו ההדמיות. תושבים ותיקים מרגישים שגונבים להם את קו הרקיע, את האור בחלון, ואת ההיסטוריה שהייתה רשומה על הבניינים הישנים.
כל שכונה הופכת לקוביות של בטון, הם אומרים, ומה שנבנה – לא נבנה בשבילנו.
(הטילים נפלו בדרום – אבל השיקום יתחיל בירושלים)
ערים שבנו – והתחרטו: מה מלמדים מחקרים בעולם?
מחקר מקיף שנערך באוניברסיטת הרוורד מצביע על תופעה מטרידה: ערים שמיהרו לבנות מחדש לאחר עימותים או משברים, איבדו את הקשר בין קהילה, זיכרון וזהות. דוגמאות כמו ביירות, בלגרד וחלקים מברצלונה מראות – שיקום מואץ עשוי לייצר ניכור, לא תיקון.
מה שמתחיל כפרויקט תחבורתי – עלול להפוך למהפכה תודעתית. ומה שנראה כהתחדשות – עשוי לשדר ניכור ושבר.
הביקורת אינה נגד הפיתוח עצמו. ירושלים חייבת להתקדם. אבל לצד כל שכבת בטון – דרושה גם שכבת זיכרון. לצד כל מגדל – דרוש סיפור. ולצד כל תחנת רכבת חדשה – דרושות תחנות של אנושיות.
ירושלים נבנית – אבל נשאלת השאלה: למען מי?
