צומת גאולה בירושלים, אמצע היום. בעבור רוב תושבי ישראל מדובר בשעה דרמטית: לפי דיווחים, מצבו של מתן צנגאוקר – החטוף בעזה – מידרדר. ברשתות החברתיות, הסערה סביב מיה שם, צעירה ישראלית ששבה מהשבי והתלוננה כי נאנסה תחת השפעת סם אונס, לא נרגעת. אלא שבצומת הזה בירושלים, ובשכונות הסובבות אותו, איש כמעט לא שומע על כך. לא מתוך אטימות – אלא פשוט כי לא נחשף.
בציבור החרדי, ובעיקר בירושלים, רשתות טלוויזיה, חדשות אונליין ורדיו כלל-ישראלי כמעט אינם קיימים. לפי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה, כ-60% מהחרדים אינם מחוברים כלל לאינטרנט, ולמעלה מ-80% אינם צופים בטלוויזיה. מרביתם מתעדכנים דרך עיתונות חרדית ייעודית כמו "המודיע", "יתד נאמן" או "בקהילה" – כלי תקשורת שבוחרים בקפידה אילו נושאים להכניס אל תוך גבולות הקהילה.
(במרחק דקות הליכה משכונת גאולה – מה קורה עם הבואשית? בכתבה הזו)
ובגבולות הללו, שמות כמו מתן צנגאוקר או מיה שם פשוט לא מופיעים. אפילו השיח על חטופי עזה – נושא שמעסיק כל בית בישראל החילונית – כמעט ולא קיים בשכונות כמו מאה שערים, גאולה או רוממה. האקטואליה היחידה שמוזכרת לעיתים נדירות היא זו שנוגעת לגיוס חרדים, וגם זה במונחים אחרים לגמרי.
עולם שבו צנגאוקר לא קיים, וסיפורה של מיה שם לא ייוודע
הפער הזה – בין שתי מדינות המתקיימות זו לצד זו – הוא לא רק תקשורתי. מדובר בפער תרבותי עמוק, שמגולם בשפה, בקוד מוסרי ובסדרי עדיפויות. כשאדם חרדי עובר בצומת גאולה, הוא אינו "מתעלם" ממה שקורה בשדרות רוטשילד או בשבי בעזה – אלא פשוט לא נמצא באותו מרחב תודעתי. עבורו, החדשות הן אחרות: רבנים, איסורים, מאבקים פנים-קהילתיים, מחירי מזון כשר ותפילות לגשם בעונתן.
ובזמן שברחבי ישראל החילונית מתקיימות הפגנות תחת הכותרת "להחזיר את החטופים עכשיו", ברחובות החרדיים התפילות מתרכזות בעניינים אחרים לגמרי. וכשמדברים על אונס, טראומה או פגיעה מינית, חלק ניכר מהציבור החרדי לא נחשף לשיח הזה כלל – בין אם מרצון או בשל סינון תכנים אוטומטי במכשירים הכשרים.
הפער הזה מעיד אולי יותר מכל על טבעה של החברה הישראלית ב-2025: מדינה אחת רשמית, אך כמה עולמות חיים בה. והרחובות של גאולה בירושלים מזכירים זאת בכל צעד.
(זה מה שעוללו לציור הקיר של קארינה ארייב בתחנה המרכזית – בכתבה פה)
