ההתבטאויות האחרונות שפורסמו מפי מי שהיה דובר ראש הממשלה בישראל, זיו אגמון, הצליחו לעשות את מה שרבים קיוו שכבר נותר מאחור: הן החיו מחדש את השד העדתי וסימנו קווים מפרידים בתוך החברה הישראלית.
בירושלים, עיר שבה כל קרן רחוב היא מפגש בין עולמות שונים, דברים כאלו נשמעים צורמים ומסוכנים במיוחד. בין הסמטאות של העיר העתיקה למרכז העיר התוסס, התושבים למדו על בשרם שדו קיום הוא לא סיסמה אלא דרך חיים הכרחית. הניסיון לקטלג ולמיין בני אדם לפי מוצא, הוא התקפה ישירה על הנשמה הירושלמית, זו שחוגגת את השונות אבל נשענת על שותפות גורל מוחלטת.
האם שתיקת משרד ראש הממשלה היא עמדה?
אל מול הסערה הזו בולטת במיוחד השתיקה הנחרצת מכיוון משרד ראש הממשלה. חשוב להבין שהשתיקה הזו היא לא סתם חוסר תגובה טכני, אלא מסמלת פעולה של השלמה עם המצב. כשהמוסד שאמור לייצג את הממלכתיות בוחר שלא להוקיע שיח מפלג, הוא יוצר תהום עמוקה בינו לבין האנשים ברחוב.
בירושלים, שהיא לב השלטון, השתיקה הזו מהדהדת מקיר לקיר. היא משדרת לציבור שהערכים הבסיסיים של שוויון וכבוד הדדי הפכו לנושאים למשא ומתן פוליטי, במקום להיות עקרונות ברזל שאין עליהם עוררין. המצב הזה מחליש את החוסן החברתי של העיר, ונותן לגיטימציה למחלוקות פנימיות להרים ראש דווקא בזמנים שבהם ירושלים זקוקה ליציבות.
מדוע גם בית הנשיא בירושלים נותר שקט?
הדממה לא נעצרת בממשלה. גם מוסד הנשיאות, ששוכן בלב שכונת טלביה בירושלים ואמור להיות המצפן המוסרי והמאחד, נותר שקט באופן מעורר תהייה. בית הנשיא הוא המקום שמארח את כל גווני החברה הישראלית, וכשדווקא משם לא יוצא קול ברור נגד הבחנות עדתיות פוגעניות, נוצר ואקום מנהיגותי מדאיג.
עבור הקהל הירושלמי, שרואה בנשיא את המבוגר האחראי, השתיקה הזו נתפסת כוויתור על התפקיד ההיסטורי של המוסד. אם המבצר האחרון של הממלכתיות לא יוצא להגנת האחדות, קשה לבוא בטענות לתושב הפשוט שמרגיש שהקרע הולך ומעמיק.
האם הפילוג עלול לחדור למוסדות הביטחון בירושלים?
החשש האמיתי הוא שהשיח הזה לא ייעצר בפוסטים זועמים ברשת אלא יחלחל פנימה כמו נגע אל תוך המוסדות הרגישים ביותר. ירושלים מרכזת בתוכה את המסה הגדולה ביותר של משרדי ממשלה, גופי אכיפה ויחידות צבא. מה יקרה כשלוחם מג"ב שמוצב בשער שכם יתחיל להסתכל על החבר שלו לצוות דרך הפריזמה העדתית? מה יקרה כשפקיד ציבור ייתן שירות לפי שיוך מגזרי?
חוסנה של ירושלים תמיד נבנה על מוסדות שרואים את האדם ולא את העדה שלו. אם השתיקה הממסדית תהפוך את הפילוג לנורמה, תעלה סכנה של כרסום פנימי של כל המערכות שמחזיקות את הבירה.
האם הרוח הירושלמית עדיין יכולה לאחד?
בסופו של דבר התשובה הכי טובה לניסיונות הפירוד האלו נמצאת במילים של השיר 'ירושלים שלי' (דן אלמגור). השיר הזה הוא המנון לאחדות המורכבת של העיר. הוא מחבר בין הריחות של שוק מחנה יהודה לשקט של מאה שערים ולסיפורים של האנשים הפשוטים מכל העדות ומכל המוצאים.
ירושלים היא לא עיר של צד אחד, היא עיר שחוסנה נובע מהיותה שייכת לכולם באותה המידה. המילים האלו מדגישות שמי שמנסה להפריד ולפלג, פשוט לא מכיר את הנשמה של העיר הזו. מול כל אמירה מפלגת ומול כל שתיקה של השלטון, יש להיאחז ברוח הירושלמית.
