שף אבי לוי מוציא מהמשחק את מסעדת “המוציא" שלו ברחוב יפו בירושלים, אבל את הטעם והגעגוע הוא משאיר בעיר.
שני ברושים ניצבים לצד דלתה של המסעדה – שבגרסתה המוכרת כ"המוציא" – מפסיקה לפעול בימים אלה. להתבונן באבק המכסה עלוותם, את יובש אדמתם ובשפע בדלי הסיגריות שזרוקים בתחתיתם – זה מספיק כדי להבין שהדעיכה בפנים ובחוץ הייתה הדרגתית, אך מוחצת. ברושים, שומרי הסף, לכל אלו שהריחו משוק מחנה יהודה את מרק החרירה, הקוסקוס והקובה, ונכנסו לטעום. לאכול את אומנותו של אבי לוי, שף וירטואוז, שיצא מנצח מהתוכנית "מאסטר שף" עונה שנייה, ופתח מסעדה בלב ירושלים.
כיסא מרופד ודהוי עומד בחלון אחר של המסעדה. שם ישבה המלכה האם, אימו של אבי לוי, שהכינה מידי יום עוגות ועוגיות ירושלמיות בטעם גן עדן. מעמולים, שבקייה, עוגיות תמרים, פרג, טישפישטי וביסקוציקוס מלוחים לטבול בקפה. עם ידי זהב של אמא, ואליפותו של הבן בעולם הקולינרי, יצא מטבח מושלם שאין כדוגמתו. 14 שנים של הצלחה של "המוציא לחם מן הארץ", מן הסירים והתנורים – מסתיימות בגרסתן זו, ויופעלו אולי בידיים אחרות.
על פסי הרכבת הקלה בירושלים – פרק מסתיים
הרכבת הקלה מחליקה על פסיה ברחוב יפו בירושלים, ומחלונותיה מציצים ירושלמים תמהים על המסעדה הסוגרת שחלקם נהנו בה, חזרו אליה ואהבו את התפריט הביתי שהוגש בה.
ל"המוציא" של שף אבי לוי, שהצליחה בקושי להתמודד עם מלחמות, פיגועים, הקמת תשתית של רכבת קלה, וגם עם מגפת קורונה, אפסו לעת עתה הכוחות. מסעדה שעד לא מזמן סימלה חגיגה של אוכל ירושלמי, הוציאה עתה תקווה מליבו של אבי לוי, כאשר הקשיים לא מאפשרים מבחינתו המשך.
מול בית הכנסת "זהרי חמה" – ההד שנשאר
אבי לוי, בן 49, גדל בירושלים, הפך לזוכה “מאסטר שף" שמסעדתו הייתה חלום שהתגשם. אבל חלומות דורשים תחזוקה יומיומית, השקעה כספית עצומה, עמל, חריצות על גבול הסיזיפית, ולא תמיד מתגמלת, ותקווה. אכן, דרישות מעייפות ומתישות. כשהוא מחליט עתה לרדת מהמגרש הזה, אולי הבין שמבחינתו האור במטבח יכול להישאר בלב גם כשהתנור כבה.
"המוציא" איננה רק מסעדה. היא הייתה סיפור על אדם שמבשל את ילדותו, על עיר שמבקשת חום בתוך כותליה, ועל ירושלמים שמחפש טעם מוכר גם כשהוא חדש. אולי זו הסיבה שהמהלך הזה נוגע בהרבה אנשים. לא כי הם איבדו מקום לאכול בו, אלא כי איבדו מקום להרגיש בו דופק אחר.
ועכשיו, כשעוברים שם, מול רחוב יוסף בן מתתיהו, ובית הכנסת "זהרי חמה", אפשר לשמוע הד קלוש של סירים, אולי גם של חלום.
ומנגד, כל מי שאי פעם בישל באמת יודע, שום דבר לא נעלם לגמרי. הטעם והגעגוע והזיכרון נשמרים.
והמוציא? ואבי לוי?
הוא רק הוציא את עצמו למסע חדש, אולי שקט יותר, אולי אישי יותר, אבל כזה שבו הריח הראשון של בצל מטוגן על המחבת ימשיך לסמן התחלה חדשה.
