במסע מירושלים בדרך למערת המכפלה בעיר האבות חברון, האוטובוס יוצא מהתחנה המרכזית בירושלים, קו 383. הכרוז מבטיח נסיעה בטוחה, והלב, כמו תמיד בדרך הזו, מתכווץ קלות. מושבים שחוקים, חלונות עייפים, והנוף הירושלמי מתחלף באיטיות. שכונותיה הדרומיות של ירושלים ובהן גילה, ואחריה יישובים כמו ביתר עילית וצור הדסה, מבליטים הרים וגאיות. שלכת בכרמי הענבים, כרמי זיתים, שלוליות חורף בעמקים.
מה מסמל סיום ספר בראשית בירושלים של היום?
בשבת האחרונה סיימו בבתי הכנסת בירושלים את קריאת ספר בראשית. הספר נחתם במותו של יעקב ובקבורתו במערת המכפלה שבחברון.
זוהי אותה אחוזת קבר שקנה אברהם סבו מעפרון החיתי. בפרשה שנראית כמעט טכנית, מתגלה מעשה אסטרטגי מבריק: רכישה חוקית, פומבית, בכסף מלא, של פיסת אדמה שאין עליה עוררין. אברהם מבין כבר אז שזיכרון, ריבונות ושורשיות, יש להתחיל במסמך בעלות.
מה מספרת הדרך מירושלים לחברון על המרחב?
הדרך מירושלים לחברון מדגישה זאת. התחנות נושאות שמות מקראיים: נופי ממרא, קריית ארבע, שדרות כלב בן יפונה, דוד, יהושע. לצידן מופיעות חלחול, בית אומאר, יטא, דאהרייה. מפת הדרך מספרת סיפור כפול. גם המבט מהחלון עושה זאת: גגות רעפים, גינות ומזגנים, מול גגות שטוחים ומכלי מים שחורים. שני עמים, ופרשנות שונה לאותו מרחב.
לאורך הציר ישנן ישיבות ואולפנות. תחנות ביניים של דור צעיר. ואז, סמוך ליעד, עסקים נטושים, מקומות שבהם התקווה הכלכלית נשחקה ושחקה את הפרנסה.
מה קורה כשנכנסים למערת המכפלה?
וכשמגיעים למערת המכפלה מירושלים, הנשימה נעתקת. קריאות המואזין מתחרות בניגוני החסידים, מדרגות אינספור מובילות אל חלל עצום. כאן קבורים זה לצד זו אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. גם עשיו קבור פה, אך בלי שלט מכובד, כמעט כהערת שוליים.
האבסורד זועק: שני עמים, בני אותו אב, חולקים מקום קדוש אחד, ולא מצליחים לחלוק עתיד. הקברים מכוסים שטיחים עתיקים, שלטים בערבית, דלתות ירוקות סגורות. קדושה מתוחזקת, אך מתוחה.
הנסיעה מירושלים למערת המכפלה איננה רק מסע גיאוגרפי, אלא תנועה בתוך שכבות זמן. בין אצטדיון טדי לבין אחוזת הקבר הראשונה בהיסטוריה האנושית, נמתח קו ישיר של זיכרון, אמונה ומאבק. כאן נקברו האבות והאימהות, וכאן ממשיכים הצאצאים להתווכח על פירוש הירושה.
אברהם, ברכישתו המדויקת והמתועדת, ביקש לקבע עובדה, שורש עמוק בקרקע, כזה שאינו תלוי בכוח אלא בהסכמה. אלפי שנים אחר כך, אותו מקום, שקדוש לשתי דתות, משקף עד כמה ההסכמה נשארה חמקמקה. אולי משום כך המסע מירושלים לחברון אינו מסתיים בירידה מהאוטובוס. הוא נמשך בשאלה המלווה את החזרה לעיר: האם ייתכן שמתוך אחוזת קבר תצמח גם אחוזת חיים משותפים? או שכולם ימשיכו לעבור כאן רק כעדים אילמים בתוך היסטוריה שאיננה נרגעת?
