הרחוב מואר, התחנה נקייה, והאופניים הצבעוניים מסודרים בשורה. לרגע נדמה שירושלים הצטרפה לשורת הערים הגדולות בעולם, כאלה שמעודדות תחבורה ירוקה, קיימות עירונית ותרבות רכיבה. אבל אז מבינים שכמעט אין כאן אף אדם. התחנה שקטה. השביל מיותם. והתחושה – של פנטזיה שלא התגשמה.
תחנת האופניים שצולמה בשבת ברחוב דוד רמז, סמוך לטלביה ולמושבה הגרמנית, נראית כאילו נשלפה מתוך קטלוג עירוני של קופנהגן או אמסטרדם. אלא ששם – התחנות רותחות בפעילות, ואילו בירושלים הן נשארות בעיקר דקורציה.
מדדי אושר, תחבורה ירוקה – וירושלים שנשארת מאחור
תרבות רכיבה אמיתית לא נבנתה כאן מעולם. לא במנטליות המקומית, לא במערכת החינוך, ולא בתחושת הביטחון על הכביש. בירושלים, יותר מכל עיר אחרת בישראל, הרכיבה היא לא אמצעי תחבורה – היא הצהרה חסרת תהודה. השטח הררי, הרחובות סואנים, והציבור – בעיקר החרדי והמבוגר – לא מזהה באופניים כלי תנועה יעיל או רלוונטי. אפילו בשבת, כשרוב הרכבים הפרטיים לא נוסעים, לא נרשמת תנועה על השבילים.
(לכו ברגל שתי דקות מתחנת השכרת האופניים ברמז – תגיעו למזרקה שהיא הזייה מוחלטת: בכתבה הזו)
בעוד שבערים כמו פריז, מינכן וטורונטו מושקעים קמפיינים עירוניים שמקדמים רכיבה כאורח חיים, בירושלים תחנות ההשכרה נראות כמו רעיון שהושתל בכוח בתוך עיר שלא באמת ביקשה אותו. אין כאן תרבות תומכת, אין חינוך לשימוש שוטף, ואין תחושת נגישות או נורמליזציה.
מחקרים עדכניים מראים כי רכיבה על אופניים תורמת לא רק לבריאות הגופנית, אלא גם לרווחה הנפשית. לפי אוניברסיטת מינסוטה, הרכיבה נחשבת לאמצעי התחבורה המשמח ביותר – יותר מנהיגה או נסיעה בתחבורה ציבורית. במדינות שמדורגות בצמרת מדדי האושר העולמיים – כמו דנמרק, הולנד ופינלנד – נמצא קשר ברור בין השקעה בתשתיות רכיבה לבין תחושת סיפוק יומיומית של האזרחים.
אז אולי זו רק תחושה. אולי מישהו עוד יגיע. אולי מחר בבוקר כן תישמע חריקת גלגל. אבל נכון לעכשיו – זו לא מציאות, זו פנטזיה עירונית שמצטלמת היטב אך מתרוקנת מתוכן.
(תרבות אופניים? ירושלים זו עיר שמתגוננת רשמית מעין הרע – בכתבה הזו)
