עיריית ירושלים זוכרת את החטופים – רבים מהירושלמים בוחרים לשכוח

עיריית ירושלים האירה את גשר המיתרים ואת אצטדיון טדי בצהוב, עם המספר 700, לציון הימים הארוכים שבהם החטופים בעזה ממתינים לשובם. אלא שמעבר לסמליות, המציאות החברתית בעיר מצביעה על פער עמוק: רבים מתושביה – חרדים, פלסטינים ממזרח העיר ותומכי ימין – אינם בהכרח חשים מחויבות לנרטיב של עסקת חטופים.

עיריית ירושלים מנסה להדגיש זיכרון קולקטיבי

כדי להבין את האירוע, יש להתחיל במעשה העירוני עצמו. ביום חמישי בערב הוארו גשר המיתרים ואצטדיון טדי בצבע צהוב ובמספר 700, לצד סמלי החטופים. ראש העיר משה ליאון אמר כי "מאז פרוץ המלחמה עברו על עם ישראל מאות ימים של כאב, געגוע וציפייה. ירושלים זוכרת, מתפללת ומחבקת את משפחות החטופים. בהארת סמלי העיר אנו מבקשים לשדר מחויבות, תקווה ותפילה לשובם במהרה. מבירת ישראל עולה קול ברור: להחזיר את כולם הביתה." בתוך כך, בכיכר ספרא ובבניין העירייה הוצב מיצג של קוביות ענק הנושאות את פניהם של 48 מהחטופים, במטרה להנכיח את כאבם בלב הציבור.

חרדים בירושלים מתנגדים לשיח הגיוס

על רקע ההצהרות החגיגיות של העירייה, בולטת תגובת הציבור החרדי. מדובר בקבוצה המונה עשרות אלפי משפחות ומהווה כוח דמוגרפי מרכזי בעיר. עבור רבים מהם, קריאה להשבת החטופים נתפסת כחלק מהשיח הביטחוני־לאומי ממנו הם מתרחקים, מאחר והם מתנגדים לשיח הגיוס כולו. לכן, בעוד סמלי העיר מוארים בצהוב, חלק גדול מהציבור החרדי מתעלם או מגיב באדישות, מה שממחיש את השסע הפנימי בבירה.

ציונות דתית מול עסקת חטופים

לצד החרדים, בולטת גם עמדת הציבור הדתי־לאומי. בקרב קבוצות רבות בציונות הדתית, שאלת העסקה מול חמאס אינה נתפסת כפתרון אלא כבעיה. בעיניהם, החזרת החטופים תמורת מחבלים עלולה להעמיק את איום הטרור ולפגוע באינטרס הלאומי. בכך מתערבבת המציאות הירושלמית במחלוקות אידיאולוגיות רחבות, ההופכות את מאמצי העירייה לייצר תחושת אחדות לנקודת מחלוקת נוספת.

פלסטינים במזרח ירושלים – נרטיב שונה

מעבר לכך, יש להביט גם על מזרח העיר. כ־40 אחוז מתושבי ירושלים הם פלסטינים, והם אינם רואים עצמם שותפים לנרטיב הישראלי של החטופים בעזה. עבור רבים מהם, ההארות על גשר המיתרים וטדי נתפסות כציון של סבל צד אחד בלבד, מבלי לשקף את מציאות חייהם. הנתק הזה יוצר פער נוסף בין המסר הרשמי של העירייה לבין התחושות היומיומיות של ציבור רחב מאוד בעיר.

ירושלים כמעבדה דמוגרפית

מכל הזוויות הללו עולה תמונה ברורה: ירושלים היא מעבדה חברתית ופוליטית שבה מתקיימים בו־זמנית זיכרון קולקטיבי, אדישות חרדית, התנגדות אידיאולוגית של הציונות הדתית ונרטיב מנוגד של פלסטינים. ההארות והטקסים שנועדו לשדר אחדות דווקא ממחישים את המורכבות והקרע. כך הופכת בירת ישראל לסמל כפול – של זיכרון ושל שכחה, של הזדהות ושל ניכור.

(אירופה ברחוב יפו? הרכבת הקלה בירושלים מתקרבת לשלב הבא)