שנת הלימודים תשפ"ו תיפתח ב־1 בספטמבר 2025, וכבר כעת ברור כי היא נושאת בחובה ציון דרך דרמטי לעתיד ירושלים. לפי נתוני העירייה ומשרד החינוך, מתוך כ־16,000 ילדים שיצעדו בפעם הראשונה לכיתה א' בעיר, כ־8,400 יעברו את השערים של מוסדות חרדיים. החינוך הממלכתי יסתפק בכ־4,300 תלמידים בלבד. לצד אלה, כ־3,500 תלמידים ישתייכו למערכת הערבית – אוכלוסייה משמעותית בפני עצמה, אך כזו שנותרה מנותקת ברמה תרבותית וחברתית משאר המרחב העירוני. נתון זה מבהיר שהאיזון העירוני קרס – לא עוד חלוקה יחסית בין המגזרים, אלא הכרעה ברורה שהופכת את ההתחרדות למציאות רשמית.
התחרדות ירושלים כבר אינה ניתנת להכחשה
על רקע המהפך במספרים, קשה להבין כיצד ממשיכים בעירייה ובקרב חלקים מהתקשורת להציג את ירושלים כעיר "נורמלית". האמת היא הפוכה: החילונים כמעט ונעלמו, והציונות הדתית מתפקדת היום במקומם כקו ההגנה האחרון מול השתלטות חרדית כוללת. בכל שכונה אפשר לחוש את השינוי – עוד גן חרדי, עוד ישיבה, עוד שכונה שהופכת סגורה. ובמקביל, האוכלוסייה הערבית בעיר חיה במציאות משלה, מנותקת כמעט לחלוטין מבחינה תרבותית וחברתית מהשיח היהודי־ישראלי.
אבל הדבר החשוב ביותר מתרחש דווקא בכיתה א': זהו השער שדרכו נכנס דור העתיד. מי שנכנס היום למערכת החרדית יישאר בה לאורך כל שנותיו בבית הספר, ומשם ימשיך לחיים בוגרים המעוצבים בצל החינוך הזה. לכן, כל נתון חדש על כיתה א' בירושלים איננו רק מספר סטטיסטי – הוא חזון ברור לגבי העיר בעוד עשור או שניים, עת דור זה יעמוד במרכז החברה, הכלכלה והפוליטיקה המקומית.
כיתה א' בירושלים כמראה לעתיד
כאשר בוחנים את ירושלים דרך נתוני כיתה א', אפשר להבין עד כמה מדובר בשינוי בלתי הפיך. מחקרים בינלאומיים מצביעים על ערים שעברו מהפכים דומים – מאנטוורפן בבלגיה, שבה הקהילה החרדית הפכה למרכיב דומיננטי בכלכלה ובמרחב הציבורי, דרך מונטריאול בקנדה, שבה שינוי דמוגרפי חריף בין קהילות נוצריות וקהילות מהגרים שינה את צביון העיר, ועד דטרויט בארצות הברית, שהתמוטטה כלכלית אחרי עזיבת שכבות מסוימות ועליית קבוצה אחרת.
(ה-AI מסתער על הר חוצבים: בירושלים חוששים מגל פיטורים בהייטק)
בכל הדוגמאות הללו, תוך דור אחד בלבד, השתנתה שפת הרחוב, התרבות המקומית והכלכלה העירונית. מי שהתבונן במספרי התלמידים בכיתות היסוד ידע לחזות במדויק את פני העיר כולה עשרים שנה קדימה. גם ירושלים מצטרפת כעת לרשימה הזו: דור הילדים שנכנס לכיתה א' בספטמבר הקרוב הוא התזכורת החדה לכך שהעתיד כבר מוכרע, ושבקרוב מאוד יעמדו בני אותו דור במרכז הבמה ויעצבו את דמותה של העיר. ובתוך התמונה הזו, נותרת גם האוכלוסייה הערבית – משמעותית במספריה אך מנותקת תרבותית וחברתית, חיה במקביל אך לא באמת חלק מאותו סיפור כולל.
