במרכז ירושלים, בין בתי הקפה הקטנים לפאבים הדחוסים, יש רחוב אחד שתמיד סימל את מה שנותר מהחיים בעיר הזו: רחוב הלל. פיצה והמבורגרים פתוחים לתוך הלילה, ברים עם מוזיקה, נוער שישב על ספסלים. אבל מאז תחילת מבצע "עם כלביא" – הכול ריק. לא "פחות עמוס". פשוט ריק.
לא רק עוד לילה שקט
מאז תחילת המלחמה עם איראן, רחובות ירושלים שינו את צליליהם. חלק מהתושבים קוראים לזה שקט שמרגיע, תחושת ביטחון, משמעת אזרחית. אבל בעיניים של בעלי עסקים – השקט הזה הוא חנק. מזון מהיר וברים חיים מהלילה, לא מהצהריים. כשאין לילה – אין קיום.
זהו דפוס עסקי עם היסטוריה ושורשים: כלכלנים מזהים כאן תבנית מוכרת – זה קרה באינתיפאדה השנייה, קרה בצוק איתן, קרה בקורונה. כשהאזרחים מסתגלים למצב חירום – בעלי העסקים הקטנים נופלים ראשונים. לא בגלל פאניקה, אלא בגלל נורמליזציה של חרדה. הציבור לא ממהר לברוח – הוא פשוט לא יוצא מהבית.
(איך נראה ערב שבת במרכז ירושלים – ובכן, בדיוק כמו מרכז בני ברק)
מה אפשר לעשות?
העירייה יכולה לנסות – להאריך פטור מארנונה, לשווק מחדש את מרכז העיר, להציע מענקי חירום. המדינה יכולה – אבל בינתיים עסוקה בגיוס מילואים וחלוקת קצבאות. בפועל, רוב בעלי העסקים נשארים לבד – עם שכירות קבועה, עובדים שמחכים להוראות, וסכום שלילי בסוף כל חודש.
אם המצב יימשך כך גם ביולי – עשרות עסקים קטנים במרכז העיר עלולים לקרוס. חלקם ייעלמו בלי קול, כמו שכבר קורה בדרום.
ומה זה עושה לעיר?
ברמה הסוציולוגית, התמונה הזאת – רחוב מרכזי שומם – היא לא רק עדות למלחמה. היא מראה את הפנמת החרדה: ההבנה שהעיר עצמה לא שייכת ללילה יותר.
כשהברים נסגרים, וכשהמזון המהיר עובר לשירות משלוחים בלבד – לא נשאר מקום לספונטניות. ובירושלים, עיר שגם ככה נאבקת על עצמה – זו כבר לא רק קריסה כלכלית. זו התרוקנות של תרבות הפנאי.
(לתוך הלילה: גבר עומד לבד בצומת הכי מרכזי בלב ירושלים – ושר לעולם: וידאו)
