ברחבי ירושלים נרקם בעשור האחרון שינוי שקט אך עיקש: יותר ויותר תושבים מצביעים בעקביות למפלגות המבקשות לצמצם את סמכויות מערכת המשפט, לחוקק את פסקת ההתגברות, ולהעביר את חוק הגיוס. זה קורה בבחירות לעירייה, וזה קורה גם בבחירות הכלליות. המפה הפוליטית של ירושלים ברורה – רוב ימין מוצק, כולל משקל כבד למפלגות החרדיות והדתיות. בעידן כזה, קשה להתעלם מהאירוניה – דווקא כאן ממשיך להתקיים רחוב על שמו של מוסד ביקורתי מובהק: מבקר המדינה.
זיכרון ישן, עיר חדשה
רחובות אינם רק גיאוגרפיה. הם גם זיכרון ציבורי, הצהרה תרבותית. כשעיר מעניקה שם של מוסד דמוקרטי לרחוב – היא מעבירה מסר. אלא שבירושלים של ימינו, המסר הזה הולך ומתפוגג. המבקר אולי עוד נוכח בשלט ובעיר – אבל כל ביקורת נחשבת כיום במדינת ישראל כבר כמעט לבגידה. הרחוב קיים, אך התפיסה שהובילה לשמו – התערערה.
(שווה סיור בבירה: האם ביקרתם כבר ברחוב המפקיר בירושלים?)
זו כבר לא עיר שמהללת את שומרי הסף. להפך – רבים מתושביה דורשים לשחרר את העם מידי האליטות. המשפטנים, היועצים, הפקידים – כולם הפכו ממצפן לדמון. לכן, דווקא השלט הכחול הזה, עם הכיתוב "רחוב מבקר המדינה", מזמין הצצה למשבר הזהות.
כשקלפי פוגשת שלט רחוב
אין פה ביקורת כלפי תושבי הרחוב, ולא כלפי שכונה מסוימת. זהו סיפור סמלי על עיר שבקלפי שלה שוררת עמדה ברורה – אבל במפות העירייה עוד שוכנים ערכים ישנים. דיסוננס שקט, כמו תמונה תלויה עקום – לא מפריע באמת, אבל קשה להתעלם.
האם שמות הרחובות צריכים להשתנות עם הדמוגרפיה? האם זהות עירונית היא דבר קבוע, או גמיש? שאלות כאלו לא עולות בשלט רחוב אחד – אלא במבט ארוך יותר, לעומק העיר.
בירושלים זה קורה בהדרגה. לא בשלטים – אלא בלב. כמו ערים אחרות בעולם שעברו שינויים דמוגרפיים עמוקים – אנטוורפן, בריסל, יוהנסבורג – גם כאן מתהווה זהות חדשה, חיה. השמות שעל הקירות אולי נשארים, אבל התודעה הציבורית מחליפה תקליט. השלטים כבר לא מייצגים כבוד – אלא נוסטלגיה. ואולי, עם הזמן, יצוצו כאן רחובות חדשים: רחוב חוק הגיוס. רחוב הרוב הקובע. או שמה – סמטת סגירת התיקים.
(העמדת הפנים הליברלית של ירושלים – כתבה רק למי שאוהב להתבונן בצבועים בספארי)
