רחוב רש"י, שבת בבוקר. אפשר להרגיש איך הזמן כאן נעצר. לא בגלל החומה, לא בגלל התמרורים, אלא בגלל ההרגלים. רחוב קטן יחסית, לב העיר החרדית בירושלים, ובו כמה עשרות בתים ישנים, מזגנים חורקים – בעיקר לא בשבת, וכמה שלטים שלא התחלפו מאז שנות התשעים.
במרחק קו אווירי קצר – איום טילים מאיראן. אזעקות נשמעות בירושלים כבר שבוע לסירוגין. אבל ברחוב הזה, שמוכר יותר בזכות השלטים נגד חילול שבת ופחות בזכות הכותרות בחדשות, נדמה שהאמונה חזקה מהרעש.
(הם חיים שם בשכונת מקור ברוך בלי ממ"דים: אעזקות? הם מתפללים)
הקירות יודעים: הייתה כאן כבר מלחמה
התמונה הזו לא צולמה באיזה כפר בצפון. זו ירושלים – וזו גם מדינת חירום. אבל הבתים ברחוב רש"י נראים כמו מי ששרדו כבר מלחמות רבות, קואליציות רבות, ואולי אפילו יותר מדי ביקורות תקשורתיות. הקירות מתקלפים, הכבלים חשופים, אבל מאחורי כל סורג – בית. ומאחורי כל חלון – משפחה שמנסה לשמור על שגרה.
כל כמה מטרים יש שלט קטן שמזהיר: שבת – אנא כבדו את המקום. איש לא מרים קול, איש לא מצלם. השיח קפוא, התריסים מוגפים – ותחושת שליחות חרישית ממלאת את האוויר.
(בכניסה לשכונה החרדית הסמוכה למקור ברוך יש שלט שלא דמיינתם שיכול להיות כמותו)
ירושלים של אמת, לא של כותרות
בזמן שברחבי הארץ מדברים על כיפת ברזל, כאן בירושלים החרדית מדברים על כיפת השבת. ההתגייסות היא אחרת – לא דרך אפודים, אלא דרך סירים שמתבשלים מאז אתמול. ברחוב רש"י לא שואלים מתי המטכ"ל יתכנס. הם כבר התכנסו – בבית הכנסת, לפני השחר.
מלחמה או לא, לכולם ברור דבר אחד: התפילות לא נפסקות. ויש מי שבטוחים – בזכותן, עוד נשרוד את הכל.
