ראש השנה בפתח ודוכני שוק מחנה יהודה בירושלים נושאים את הרימון על גווניו האדומים ואת כתרו בהדרת כבוד. זהו פרי המסמל שפע והתחדשות, מוצאו מאזור הים הכספי באיראן, ונמנה כאחד משבעת המינים המוזכרים במסורת היהודית.
על הרימון יברכו בערב ראש השנה "שירבו זכויותינו כרימון" – ובמרחב בשוק מחנה יהודה בין אורי ובניו, האבוקדו ולתאנים המתוקות, נמצא רימונים חלקם שלמים לצד אחרים סדוקים המתפקעים מגרעיניהם הנוצצים כמו אבני חן. באי מחנה יהודה נוהרים מכיוון רחוב יפו, בוחרים, סקרנים לרמת המתיקות, לוקחים שניים-שלושה רימונים, לברכת "שהחיינו" ועוד יחזרו למלא הסל.
רימונים בשוק מחנה יהודה
"מי שקונה רימון קונה ברכה" – מסלסל בקולו עמוס מאחד הדוכנים בשוק מחנה יהודה המתצפתים על מסילת הרכבת הקלה בירושלים. מיד הוא גם יסביר שהרימון לא רק מסמל שפע זכויות, אלא גם בריאות איתנה.
חז"ל קשרו את הרימון ל-613 מצוות, המשוררים היללו צורתו וניחוחו ובתורה הוא קיבל מקום של כבוד. במעילו של הכהן הגדול נתפרו רימונים בצבעי תכלת, ארגמן תולעת שני. ולצידם פעמוני זהב. כך הפך הרימון במסורת הירושלמית ובכלל להשראה לאומנים שקישטו פרוכות לארונות הקודש, ויצרו רימונים מוזהבים וכסופים לספרי התורה.
יחד עם זאת מעורר הפרי מבחר דעות. יוסי, מוכר צעיר בשוק מחנה יהודה, בצד הסמוך לרחוב אגריפס, מכריז על מתיקות כשאחד העוברים ושבים טוען שקשה מאוד לחלץ את הגרגרים הנתקעים בשיניים. מנגד, אחת מבאות השוק המפלסת דרכה מהצד של בניין כלל וכי"ח, מעירה כי "כשאני פותחת רימון, כל המטבח מתלכלך, ובכל אופן, בעלי אוהב את הגרגרים דווקא בסלט".
כך מתנהל רב שיח סביב הירקן שבין היתר מתבקש לשקול ולתת עודף. התובנה שעוברת בראש היא כי שפע לא בא בקלות: לקטוף רימון, להתעמת עם הקוצניות שבענפיו, לפתוח ולקלף – נדרש מאמץ.
גידול רימונים בישראל
חקלאי ישראל מגדלים מטעי רימונים בעמקים, בשרון, בנגב ובצפון הגליל – השקייה, דישון וטיוב הקרקע, הם התנאים לפרי מובחר ומלכותי. הפרי הזה שהירושלמים בוחרים להם לקראת החגים – הוא עשיר בנוגדי חמצון, מסייע לבריאות הלב ומכונה "שיקוי החיים". תעשיית המיצים הופכת אותו לשגריר ישראלי מעבר לים. אך מעמדו המרכזי נשמר כאן בסלסלת חגי תשרי.
(קבר רחל בסמוך לירושלים – מרכז תפילות בחודש הסליחות)
הרימון כסמל לירושלים ולישראל
באופן המסמל אולי את החיים בירושלים, הרימון מהווה שורש תרבותי של מאמצים לפרוץ קליפות ולמצוא מתיקות. לקלף עוד קליפה ועוד קליפה ולהגיע לתוכן מתומצת, ערכי, מסייע ובונה. החברה הירושלמית וחברה הישראלית – הן כמו רימון. עטופות שכבות קשות ומורכבות, אך בתוכן טמון לב אדום ומלא חיים.
דווקא בימים של פילוג ואין סוף משברים, הרימון מזכיר כי השפע האמיתי מגיע מתוך אחדותם של הגרעינים הרבים, וביחד הם יוצרים שלם מלכותי. אולי בזה מצויה התקווה לירושלים ולישראל. לדעת להתעלות מעל הקליפות, לקבל את קשיי החיים ולהתמודד מולם, לגלות את המתיקות הפנימית, ולהבין שרק בשותפות וביחד ניתן ליצור משהו חדש, בשנה חדשה.
