"השאירו את הכלבים רק בגינות", כמעט מתחננים שלטים אדומים ברחובות ירושלים. ניסוח שנשמע אירופאי, מודע סביבתית, מתורבת. אלא שהמרחב שבו הם ניצבים – רחובות ריקים מצעירים, גינות שאין מי שיטייל בהן עם לברדור, ועיר שהפכה במובנים רבים למרחב בו הדיון על "תרבות מערבית" פשוט לא רלוונטי.
השלט הזה הוא לא רק ניסיון אסתטי לנהל עיר – הוא תמרור אזהרה לעיר שנעה בין פנטזיה תל אביבית למציאות חרדית-שמרנית.
הגירה שלילית חילונית וניצחון סיעות החרדים: כך נראית ירושלים 2025
בכל מערכת בחירות מוניציפלית בעשרות השנים האחרונות, הסיעות החרדיות והדתיות בירושלים רק מתחזקות. האוכלוסייה החילונית הולכת וקטנה, וצעירים בוחרים לעזוב את העיר – בעיקר לטובת מודיעין, תל אביב והשרון. לפי נתוני הלמ"ס, מדי שנה עוזבים את ירושלים למעלה מ־7,000 צעירים בגיל העבודה, רבים מהם חילונים.
הפער הזה ניכר היטב גם במרחב הציבורי – לא רק בקוד הלבוש או בתחבורה, אלא גם במיינדסט: מיזמי תרבות חדשים, יוזמות קהילתיות או שלטי "תודעה אזרחית" כמו זה שמופיע בתמונה, פשוט לא פוגשים קהל רלוונטי.
(את ה"שפה הירושלמית המיוחדת" באזור רחוב הנביאים כבר פגשתם? אל תשאלו – חתולה מכיכר החתולות)
האם מישהו בעירייה מאמין שזו רמת גן?
יוזמות של עיריית ירושלים – כמו תערוכות רחוב, קמפיינים סביבתיים, הצבת מתקני שתייה לחתולים או ספסלי ישיבה מעוצבים – מבקשות לצייר את העיר כמרכז עירוני דינמי, פלורליסטי, דמוי מערב אירופה.
אבל זוהי פנטזיה עירונית שלא מחוברת לבסיס הדמוגרפי של ירושלים.
מחקרים בתחום התרבות העירונית מזהירים מפני דיסוננס בין זהות המקום לבין השפה שנבחרת לניהולו. ירושלים, בשונה מערים כמו תל אביב, רמת גן או חיפה, מתאפיינת באוכלוסייה דתית, שמרנית, רב-מגזרית ומורכבת. הצבת שלטים "אירופאיים" במרחב כזה, מבלי לשנות את מרקם ההשתתפות העירונית, יוצרת תחושת זרות, לא שינוי.
כשהשלט האדום מבקש להשאיר את הכלבים בגינות, הוא לא רק מפספס את העובדה שבמרבית שכונות העיר כבר אין כלבים בכלל, אלא גם מסגיר את הניסיון של העירייה להציג עיר שהיא כבר מזמן אינה.
ירושלים של 2025 זקוקה לשיח עירוני חדש – לא כזה שמעתיק קמפיינים מערים אחרות, אלא כזה שמביט בכנות, באומץ ובמציאות – גם כשהיא מאכזבת.
(השלט של בולינט עוד קיים – אבל חוץ ממנו כל השאר נעלם: אתם מאלו ששואלים מה זה בולינט – או מאלו שהרעידו השבוע את הרשת?)
