מבעד לאבן הירושלמית, מתחת לתריסים הסגורים ולשתיקה האלקטורלית, מונפים שני סמלים קטנים של התנגדות: דגל גאווה מרופט למדי ושלט "שלום עכשיו" ששרד את הרוח. ברחוב דרך חברון, בלב ירושלים – זה הכול. זה כל מה שנשאר.
ירושלים של 2025 היא עיר שמצביעה לימין, חיה בצל ישיבות, מתכנסת סביב הזהות החרדית–דתית ונשלטת ברמה מוניציפלית ולאומית על ידי מפלגות חרדיות. בתוך כל זה, מישהו תולה דגל. לא כדי לשנות את העיר. כדי שלא יישכח מי הוא.
כפי שאמר פעם א.ג'. מסט, פעיל שלום אמריקאי שנעמד מול הבית הלבן עם נר בידו: "אני לא עושה זאת כדי לשנות את המדינה – אני עושה זאת כדי שהמדינה לא תשנה אותי". גם המרפסת הזו בדרך חברון לא באמת מצפה לשנות את ירושלים. היא רק מתעקשת שלא לתת לה להעלים אותה. וזו כנראה כל התורה על רגל אחת. כאן לא מנסים להפוך את ירושלים לתל אביב. רק להשאיר רמז קיומי בשטח.
(ירושלים של בואשית – לקראת יום ירושלים: בכתבה הזו)
מרפסות שלא מבקשות רשות
במחקרים שפורסמו בשנים האחרונות באוניברסיטת חיפה ובמכון ירושלים למחקרי מדיניות, נמצא שמרחבים עירוניים דתיים וחרדיים מייצרים באופן כמעט מובנה דחיקה של נראות להט"בית. לא בהכרח באלימות – אלא בהשתקה, בהיעדר, בהימנעות. קיום גאה בתוך עיר כזו נחשב ל"איום תרבותי" או ל"חריגה פומבית".
ואולי מה שמטריד באמת זו לא השתיקה – אלא האדישות. שנים מדברים על ירושלים כשדה קרב בין חרדים לחילונים, בין שמאל לימין, אבל את המורכבויות – כמו להט"ב שגרים בין ישיבות, או צעירים שמניפים דגל שלום בסמטאות שמפחדות מהמילה – אף אחד כבר לא סופר. דווקא שם, במרפסות הקטנות והפרטיות, נרקמים הרגעים הכי אמיצים של העיר. לא מול מצלמות, לא בכיכרות – אלא בשקט, מתוך בחירה לא להיעלם. ירושלים לא תמיד רואה אותם, אבל הם רואים את ירושלים. ואולי, בסוף, זו ההתנגדות הכי חזקה שיש – להישאר בדיוק במקום שבו מצפים ממך להיעלם.
(מכירים את רחוב המפקיר בירושלים? בכתבה הזו)
