יום חמישי, שעת ערב מוקדמת. ברחוב אתיופיה, בלב ירושלים, הזמן זז אחרת. השער הכבד למחצה פתוח, קשת האבן מעליו נושאת כתב קדום – געז, שפת הקודש של הקהילה האתיופית – ולצידו שני אריות זהובים וסמל אתיופיה ההיסטורי.
מאחורי השער – חצר אבן שקטה, ורק ריח של פריחה עדינה עולה מהשיחים. אין כאן רעש, אין כאן מסחר, וגם לא תיירים. אולי בגלל האזעקות, אולי בגלל המלחמה, ואולי פשוט כי זה מקום שמראש היה מיועד לשקט.
כנסייה עם כתר – ועם ויכוח
המקום נקרא "כנסיית האתיופים" או דיר א-סולטאן – ומייצג את קהילת ביתא ישראל בירושלים, קהילה שמחזיקה באחת מהנוכחויות העתיקות בעיר. לפי המסורת, כבר במאה ה־4 לספירה הייתה נוכחות אתיופית בירושלים. המבנה של היום נבנה בשלהי המאה ה־19, עם סממנים ברורים של הקיסרות האתיופית – כולל סמלי האריה, הכתר, וצלב אתיופי.
(גם בצד השני של ירושלים – בכנסייה הסקוטית מוצאים דרכים להתגונן מול איראן)
למקום היסטוריה מורכבת – כולל מאבקים עם כנסיות אחרות על בעלות באתרים קדושים בעיר העתיקה. אבל כאן, ברחוב אתיופיה, נותרו הקירות יציבים – והסיפורים, שלמים.
מלחמה מבחוץ, אמונה מבפנים
בצל המלחמה עם איראן, גם הקהילה האתיופית בירושלים מתכנסת. תפילות מתקיימות במתחם, אך שקטות, מתוך אחריות וביטחון. "אנחנו לא רק קהילה של עבר", אומר אחד המתפללים, "אנחנו חלק מהעיר הזו – לטוב ולרע, גם כשהיא תחת איום".
בין הקירות העבים, הרעשים של העולם החיצון מתעמעמים.
צעירים עוזרים לקשישים, והמזמורים נשמעים בלחש — לא בבקשה, אלא בהודיה.
יש מי שמאמינים: דווקא עכשיו, הקדושה כאן מגנה עליהם יותר מכל מיגון פיזי.
המלחמה לא שינתה הכל
הילדים האתיופים בירושלים, כמו כל ילדי העיר, נשארים בבתים, בלימודים מקוונים למחצה, ובפחד ממשי מהאזעקה הבאה.
אבל השער האפור של הכנסייה האתיופית – עדיין פתוח. עדיין מזמין.
עדיין מספר סיפור שאי אפשר למחוק.
(בגלל איראן: אל אקצא ריק – הווידאו הנדיר, רק היונים הגיעו להתפלל)
הכומר מגיע כל בוקר, גם כשאין מי שיבוא.
הפרחים בחצר ממשיכים לפרוח, כאילו לא שמעו על טילים.
ואם עוצרים רגע, אפשר לשמוע – השקט כאן מדויק יותר מכל סירנה.
