כשעומדים בלב ירושלים, סמוך לגן הסוס ובמרחק פסיעה מרחוב קינג ג'ורג', קשה להתעלם מהשקט. לא שקט של חורף, לא שקט של סגר – אלא שקט מסוג אחר, כמעט אלגנטי. העיר מוארת, הניקיון ניכר, וכל פינה נראית כאילו עברה סידור מיוחד לקראת קיץ תיירותי מוצלח. אלא שהתמונה לא מספרת את כל הסיפור: ירושלים אמנם מתמלאת בתיירים, אבל הישראלים פשוט לא שם.
במבט ראשון נדמה שהעיר הצליחה. קבוצות תיירים דתיים מצפון אמריקה, צרפת ואנגליה ממלאות את המלונות. גם הציבור החרדי מהארץ לא נעדר – בעיקר בזכות הנחות קבוצתיות, קשרים קהילתיים ויכולת תכנון. אבל הציבור הישראלי הכללי? בעיקר זוגות צעירים, משפחות עובדות או אפילו שוחרי תרבות – פשוט לא מצליח לעמוד ביוקר. מחירי המלונות, התחבורה הציבורית, החניה והמסעדות הפכו את חוויית הביקור בירושלים בקיץ 2025 למותרות שאין לכולם.
(איך הדיירים הכי ותיקים בכל ירושלים שרדו את המהפכות של רחוב יפו, כולל מה שקורה שם עכשיו?)
יופי מוכן – אבל למי הוא נועד?
אין זה סוד שיוקר המחיה בישראל גואה, אך כשמביטים בירושלים רואים את הפער בעוצמה חזותית. העיר מבריקה, משופצת, מוקפדת – אך גם ריקה בשעות הלילה. מראה הגן הציבורי כמעט ריק מאדם בשעה שאמורה להיות שיא הבילוי – מלמד על מי שהעיר מיועדת עבורו, ומי שלא. מה שפעם היה טיול קיץ משפחתי זמין – הפך לאתגר כלכלי שדורש ויתור על חופשות אחרות.
העירייה אולי שואפת להחזיר את מרכז העיר למרכז העניין, אבל עד שזה יקרה – נראה שהתיירות המקומית תמשיך לחפש חלופות אחרות, זולות ונגישות יותר. כל עוד ירושלים ממתגת את עצמה כיעד פרימיום לתיירים מבחוץ – היא מסתכנת בניכור פנימי הולך וגדל.
ואולי זו השאלה הגדולה של הקיץ הנוכחי: האם ירושלים עוד שייכת לכולנו, או שהיא הפכה לתפאורה יוקרתית למבקרים מבחוץ בלבד? המראה בגן הסוס נותן יותר מאשר רמז לתשובה.
(יש עוד דברים שקורים בירושלים בלילה – הרבה יותר אפלים: מי השאיר את פואד לגסוס למוות בלב הרחוב?)
