תכף יהיה שוב רעש בירושלים – והוא רק רצה שקט

הוא ישב על קצה האבן.
לא הסתכל על אף אחד.
רק החזיק את המטאטא כאילו מחזיק את עצמו.
צל, שקט, מבט כבוי.
כמעט לא נושם.

בין ימין משה לחניון ממילא,
בפארק ירושלמי קטן,
העיר ממשיכה לנשום – והוא מתנתק.

זה לא היה רגע גדול.
לא דרמה חדשותית.
לא מחאה, לא פיגוע.
רק מישהו שלא רצה לשמוע עוד.

נדמה שהוא מנקה,
אולי פשוט עובד ברחוב,
אבל משהו ביציבה שלו אמר:
“עזבו אותי רגע. תנו לי דקה".

(חצי מטר מימין משה – מה מודבק על העץ? בכתבה הזו)

הצילום הזה תפס את הרגע האחד
שבו מישהו לא מחפש צדק –
אלא שקט.

והשקט הזה – בתוך עיר שלא מפסיקה לדבר –
הוא בדיוק מה שעושה את הרעש.

כי בירושלים, כל שתיקה נשמעת.
וכשאתה לא בוחר צד,
אתה כבר חשוד.

השיח הציבורי בעיר רועם.
כולם בעד משהו, נגד מישהו,
צועקים על חרדים, שונאים חילונים,
מפחדים מערבים, רבים על חניה.
אין מנוחה.

(מאיפה הגיעה לפארק הזה ערמה של אשפה – בכתבה פה)

אבל האיש הזה לא רצה לנצח.
לא התעניין בהכרעות.
לא הניף דגל.
רק רצה לנשום.

יש עייפות שבאה מרעש,
ויש עייפות שבאה ממילים.
הוא היה מהסוג השני.
כזה שכבר לא יודע מה נכון,
אבל יודע שהגוף שלו צריך רגע בלי הסברים.

אולי הוא בדיוק ירד משיחה קשה עם ילד.
אולי קבר מישהו.
אולי סתם התייאש מהתור בביטוח לאומי.
זה לא משנה.
כי מה שהוא עשה – היה פשוט.
הוא נוכח.

אולי אנחנו זקוקים ליותר אנשים כאלה:
שיודעים לשתוק בדיוק כשצריך.
לא כוויתור, אלא כהצעה.
לשתוק – רגע – במקום שבו כולם מדברים.

כי לפעמים, מי שלא עונה,
הוא היחיד שמבין מה קורה.

ואולי, בכל רחוב בירושלים,
יש מישהו כזה עכשיו –
שעוצר לרגע על ספסל,
מביט באספלט,
ולא שואל את עצמו "מי אשם" –
אלא רק מנסה לזכור איך נושמים.

כי גם במציאות שמסרבת להפסיק לצעוק,
מישהו חייב לבחור להיות השקט.
והוא בחר.

(מיוחד ליום ירושלים 2025: ירושלים של של בואשית ושל זהב – בכתבה הזו)