בליים-גיים, משחק האשמות, הוא אירוע שבו הסוף ידוע מראש וברור לכולם, אלא שנותר רק לסמן מיהו האחראי. איש איננו רוצה לשאת את האשמה עליו, כולם רוצים להעביר את האחריות אל הצד שמנגד.
איפשהו באזור שכונת טלביה מתקיימות כבר זה זמן מה שיחות הזויות שנדמה כי כמעט ואין איש בישראל שסבור כי בכוחן להניב משהו. כלומר, חוץ מאדם אחד, ייתכן שהוא גאון וייתכן שהוא חולמני: כבוד הנשיא.
יצחק הרצוג ממשיך עם האירוע. זאת למרות מה שהוא חוטף מימין ומשמאל. ניתן אולי לחשוב על כך כעל מעשה הרואי, פטריוטי, למען המדינה נטו, אבל האמת היא שהאירוע מרגיש יותר ויותר הזוי.
בין צדדים שחלקים בהם מעדיפים בכלל רעיונית להתפצל לשתי מדינות – אי אפשר לתווך. בין שחור ללבן, לא ניתן לסכם על אפור. כלומר, ניתן אולי לסכם, אבל אז שני הצדדים יבואו עם מלוא החופן טענות.
עד מתי ימשיך הנשיא הרצוג עם המסע המשונה הזה? למה לא לוותר ולתת לכולם להתמודד עם המציאות? האם בית הנשיא הוא משכן שאמור לספק לכולנו אירוע תלת ממד ומציאות מדומה? האם כך נשתכנע שיש אכן הידברות?
נדמה כי אולי רק אדם אחד בכל מדינת ישראל מאמין כרגע בהידברות הזאת.
