זה יכול לקרות בערבי שבת בעיקר.
נדרשת מוזה. זה לא מתאים לכל ערב. באמצע השבוע, בערבי חול, תמצאו משאיות שפורקות במטרה להתחכם ולהקדים את כל פקקי הבוקר. תמצאו גם סוחרים-סדרנים שעוסקים בפינויים אחרונים, בהכנות כלשהן לקראת יום המחר. גם השעה חצות לא מרתיעה אותם. הם עובדים.
אבל לפעמים שוק מחנה יהודה ריק מאדם. ערום. טבעי. זה קורה בערבי שבת. כשקול מזמורי התפילות עוד מהדהד מבית הכנסת שעל רחוב יפו, מול המסעדה של אבי לוי, על פסי הרכבת, כ-250 מטר מעל הדווידקה, כ-500 מטר מבית החולים שערי צדק הישן, למי שמגיח מהעבר השני. זוהי בדיוק הנקודה שבה תוכלו להרגיש את המוזה העליונה של ירושלים.
רבים יכתבו השבוע על שוק מחנה יהודה. בכל זאת, יום הולדת 100. רבים יתארו את ההתקדמות התיירותית, המסחרית, את העובדה הדי משמחת שהשוק הפך למקום בילוי אטרקטיבי עבור ירושלמים ועבור לא ירושלמים. יש גאווה, בהחלט. מכל הארץ מגיעים בימי שישי בבוקר ובצהריים, מטיילים, נהנים.
ובכל זאת, יש גם השוק שרק מעטים מכירים. השוק שבו הדוכנים יכולים לדבר ולהסתודד בינם לבין עצמם. השוק של ערב שבת. שמור למיטבי לכת, לחובבי טיולים של חצות הליל באוויר הנקי של העיר, למשוררים, לאוהבים, לחולמים. זהו שוק של אגדות: של יוסי בנאי, של עזורה, של הסבים והסבתות שלכם שהתהלכו שם עם סלים ועגלות, שירדו מקו 18 וקנו שם ירקות לממולאים, עוד הרבה לפני שמישהו חשב שתיירים יציפו בהמוניהם ויישבו על אספרסו ובורקס שנחתך במקצועיות לריבועים קטנים.
זהו שוק מחנה יהודה בהווייתו הרוחנית. ההיסטורית. כי מתחת לחגיגות ה-100 שרבים יציינו השבוע בשלל אירועים מסחריים, השוק הוא חתיכת רגש ירושלמי למהדרין.
