בקו הרכס של הר הזיתים והר הצופים משובצים שלושה אייקוניים ידועים: הצריחים של כנסיית העלייה הרוסית ומתחם אוגוסטה ויקטוריה אשר הוקמו לפני למעלה מ-100 שנים, והצריח של האוניברסיטה העברית אשר הוקם לפני כ-50 שנה כמגדל מים ונקודת תצפית.
בקרוב, אם הציבור הירושלמי ימשיך לנמנם על משמרתו, ואם במוסדות התכנון בעירייה ומחוצה לה לא יתעשתו, אז את קו הרקיע ההיסטורי אשר צופה אל עבר הר הבית ואשר נצפה מכל האגן החזותי של העיר העתיקה – תהרוס שורה מכוערת ומיותרת של גורדי-שחקים למגורים בהר הצופים ובגבעה הצרפתית.
מדובר על בכייה לדורות. במקום לשמור ולהגן על נכסי המורשת של העיר – מחריבים אותם. במקום לשמור על קו הרקיע הירושלמי – מנסים פה לחקות את נסיכויות המפרץ.
איך הגענו למצב הזה? בזמנו, הוועדה לשמירת צביון העיר העתיקה וסביבותיה שהוקמה לאחר מלחמת ששת הימים והורכבה מדמויות בינלאומיות ומטובי האדריכלים בישראל, המליצה שלא להתיר בניה לגובה בכל האגן החזותי של העיר העתיקה.
מטרת המדיניות אז היתה לייצר מעין אמפיתיאטרון מוניציפאלי מסביב לעיר העתיקה: מהגבעה צרפתית, דרך הר הצופים והר הזיתים, אבו תור, ארמון הנציב, דרך חברון, רחוב המלך ג’ורג’ וצפון העיר. הבנייה המותרת בשטח זה הוגבלה בהמלצות הוועדה לגובה של עד 8 קומות, מתוך הבנה שיש לייצר אזור חיץ שיגן ויזואלית על נכסי המורשת של ירושלים. הבעיה היא שבדומה למקרים דומים בערים היסטוריות אחרות בעולם, גם אצלנו בבירת ישראל היו לאורך השנים חריגות נקודתיות מההסכמות בנוגע לשמירה על קו הרקיע.
מדובר בעיקר על חריגות ספציפיות, שהתקבלו בזמנים בהם ראשי העיר השונים נזקקו ליזמים ולבעלי ההון בהקשרים ובנסיבות של מצוקה פוליטית או אישית, והתמורה שהם נתנו – הגיעה בצורה של זכויות בנייה לגובה. הדוגמה המובהקת ביותר, היא כמובן מתחם הולילנד – שעומד על כנו כסמל ואנדרטה לשחיתות בעירייה. קו הרקיע של ירושלים אמנם נשחק עם הזמן, אך מלבד יוצאי דופן כמו מרכז כלל ומגדל העיר, ועד לאחרונה, הבניה לגובה התרכזה לרוב בחלקיה הפריפריאליים של ירושלים – ויחסית רחוק מהעיר העתיקה והאגן החזותי הסובב אותה.
כעת, המגדלים מאיימים לא רק על קו הרקיע של הר הצופים, אלא על של ירושלים כולה. בירת ישראל עומדת בפני צונאמי של מגדלים וגורדי שחקים, כאשר מעל ל-250 תכניות של בניינים בגובה של עד 40 קומות כבר אושרו או הופקדו במוסדות התכנון בעשור האחרון, ומקודמות בכל הכוח על ידי ראש העיר. חלק נכבד מהמגדלים – צפוי להיבנות בכמה מהאזורים בעלי הרגישות הנופית הגבוהה ביותר בירושלים ובישראל, וביניהם: מיזם בורג’-ח’ליפה בפתחו של הר הרצל, מגדלי כרמית בצמוד לעין כרם העתיקה, מגדלי רכס לבן על חשבון היער והמעיינות, ועוד.
המדיניות הזו לא רק מרסקת את קו הרקיע, אלא גם קורעת את בירת ישראל לשניים: ירושלים של מעלה, וירושלים של מטה. המרוויחים העיקריים מהמדיניות הזו, אם לא הבלעדיים, הם היזמים. זאת, בזמן שאיכות החיים של הירושלמים והירושלמיות – הולכת ונמוגה.
לכאורה, על פי משה ליאון, הבנייה לגובה נועדה להשאיר בירושלים אוכלוסייה יצרנית וליברלית, אבל בפועל – מדיניות הצפת העיר ביחידות דיור עלולה לייצר מגדלים שיהפכו לשכונות עוני אנכיות, סלאמס, ועל פי מחקר עדכני של מכון ירושלים למחקרי מדיניות – המדיניות הזו תגביר את המגמות הדמוגרפיות הקיימות, ותשאיר בירושלים בעיקר אוכלוסייה חרדית. כלומר, במקום בו התאוריה והמדיניות של משה ליאון פוגשות את קרקע המציאות, ישנה תהום עמוקה עליה שום הדמיה או תהליך מיתוגי לא יצליחו לגשר.
החשש הכבד הוא שאם לא נבלום את המגמה הזו, אז נפסיד שלוש פעמים: גם נאבד את קו הרקיע ההיסטורי, גם נפגע קשות באטרקטיביות של נכסי המורשת והתיירות החשובים ביותר בעיר, וגם – נקבע את העתיד של בירת ישראל בתור עיר לא ציונית. המגדלים שהולכים וצומחים ברחובותינו – עלולים להפוך עם הזמן למסמרים בארון הקבורה של העיר, ולצלקת שתישאר כעדות נשכחת לציבור ליברלי שחי פעם בירושלים בירת ישראל, אבל עזב אותה לטובת איכות חיים במקומות אחרים.
***הכותב הוא סגן ראש עיריית ירושלים, ויו”ר סיעת “חביליו – מצילים את ירושלים”
