השבוע מסר בית המשפט המחוזי בירושלים את החלטתו כי מבנה בית הספר ליידי דייויס בשכונת קרית יובל לא יועבר לטובת סמינר חרדי לבנות. בכך סימנו החילונים תושבי השכונה ניצחון, ופוליטיקאים שונים אף נטו לייחס לעצמם ולנכס לעצמם רובם את הובלת המאבק. אך האם השמחה החילונית היא מוקדמת מדי?
זרמים שונים בקרב קהילות חרדיות בעיר אינם מתכוונים לוותר על מבנה בית הספר ליידי דייויס, זאת למרות פסיקת המחוזי. עיקר המאבק המחודש לש החרדים יעבור בשבועות הבאים אל השטח. עיקר הפעילות תתמקד ברישום החילוני הדל ללימודים ולפעילויות שונות בבית הספר – כך לפי הצפי של הגורמים החרדים.
בקרית יובל – שכונה שהולכת ומתחרדת – ינסו הזרמים החרדים לאמץ את המודל של שיטת הסלמי כפי שנקטו בעבר בשכונות הגבעה הצרפתית, רמת אשכול ורמות ונוקטים בשכונת גילה בהווה. הרי אף פסיקת מחוזי לא יכולה להגביר את קצב הרישום של תלמידים חילונים, לא כל שכן את קצב הילודה והשתנות הדמוגרפיה.
בשורות הצד של ההנהגה החרדית של המאבק על ליידי דייויס, שמגובה כמובן בבכירים בעיריית ירושלים ובעלי תפקידים רמים, שולטים על מפסקים רבים באספקת החמצן של קרית יובל. אם החיים בשכונה לא יתאימו יותר לחילונים, הרי שבאופן טבעי תעשה התזוזה את שלה וכך גם נטישת חילונים, עד כדי שליידי דייויס אולי יישאר חילוני בתיאוריה, אך לא באופן מעשי.
כפי שקרה בעבר ברמות וברמת אשכול, כשחילונים רבים נטשו לטובת חרדים, וכעת קורה גם בגילה, לא מן הנמנע בכלל כי התרחיש יפקוד גם את קרית יובל. מי שחגג את הניצחון על ליידי דייויס אולי שמח שמחה קטנה וניצח בקרב, אבל המערכה על שכונת קרית יובל כולה עוד פתוחה ובוערת.
