בפעולת טרור שנערכה שלשום בלילה בכפר אבו גוש שסמוך למועצה האזורית מטה יהודה הוצתו ארבעה כלי רכב על ידי שני רעולי פנים ונכתבה כתובת “תג מחיר מינהלי 30 יום לרצח”. (גם באבו גוש יתחילו מהומות? פעולת תג מחיר מאיימת על כל האזור).
הפורעים, אולי חבריו של הנרצח, חושבים אולי שפעולות מהסוג הזה יקטינו את מעשי הרצח וההרג אך סביר להניח שהתוצאה תהיה הפוכה. “תג מחיר” היא התגלגלות של גילויי ההבנה והאהדה הציבורית לטרור היהודי.
בין ישראל לפלסטינים יש סכסוך דמים שהועצם עם הכיבוש בשנת 1967 שנענה בפעולות התנגדות אלימות, טרור, כמו טילים על ישראל, פיגועים ופיגועי התאבדות. המונחים “פיגוע” ו”מחבל” הוכנסו לשפה העברית לאחר 1967, לפני כן כמעט לא היה צורך במילים אלה. הצבא גם גדל משמעותית והאריך את הגיוס כתוצאה מעול ההחזקה בשטחים הכבושים. דבר לא עזר, הדיכוי של הכיבוש והטרור נגדו גברו.
במחצית השנה מאז הקמת ממשלת הדמים ספרנו כבר כ-30 ישראלים ששילמו בחייהם, בעוד הפלסטינים סופרים פי חמישה הרוגים, בהם גם מחבלים, אך גם בלתי קשורים וגם ילדים רבים ואף תינוק בן שנתיים.
בעבר, וגם היום, אבל פחות, היו שדרשו מהממשלה לקבוע “תג מחיר” על כל פיגוע פלסטיני, מתוך מחשבה שהתבררה מוטעית כי הפעלת כוח נגדם תשבור אותם. התברר שהמציאות פשוט יותר הגיונית: כמו שאנחנו רוצים להכות בהם כשהם מכים בנו, הם רוצים להכות בנו כשאנחנו מכים בהם. לא פלא שמספר הקורבנות בשני הצדדים גדל מאז עלתה הממשלה הקיצונית אצלנו שדוגלת באלימות. (אגב, בצורה דומה עלה גם מספר הנרצחים כתוצאה מפשיעה ומספר הנשים הנרצחות).
הפליא לתאר את המצב שר הפיתות שבתשובה לשאלה על הידרדרות מצב הביטחון תחת הממשלה הנוכחית אמר, “אנחנו הורגים יותר מחבלים, אז הם הורגים יותר”. מדויק.
מחבלי “תג מחיר” עושים בעצם את מה שרבים מצפים מהממשלה לעשות (גם אם זה מזיק) – מגיבים. אנחנו, התקשורת והפוליטיקאים, מכנים אותם “תג מחיר” ובכך מפחיתים מעצמת החומרה של מעשיהם משל היו נערים פוחזים.
הנה לכם דיקטטורה: מחוץ לירושלים, במרחק נסיעה קצרה
בשטח מתגברים המקרים בהם מבצעים נערי גבעות – לא כולם מתנחלים, חלקם באים בסופי שבוע מישראל, לעתים בעידוד הצבא, לעתים בעצימת עין ורק לעתים רחוקות תוך התערבות להפסקת האלימות.
הימין דורש עין תחת עין. אם נעשה כך תמיד, כל העולם יהיה עיוור.
