משפחת סוב לבן התגוררה בביתה שברובע המוסלמי בירושלים 70 שנה, עוד מאז שנות ה-50. העיר היתה
אז תחת כיבוש ירדני. התגוררו פה לא מעט פלסטינים שברחו או גורשו מירושלים המערבית במלחמת
השחרור והשלטון הירדני רצה לשכנם.
בירושלים המערבית וברחבי ישראל שיכנה אז מדינת ישראל עולים חדשים בבתים שננטשו על ידי הפלסטינים
בערים ובכפרים.
משפחת סוב לבן לא יכלה לדעת בתחילת שנות ה-50 שב-1967 תתרחש מלחמה שבה יכבשו שטחים ויהיה מי
שיטען כי הנכס בבעלותו. אך כך קרה.
בשנת 1955 נולדה בבית המשפחה נורה. בהיותה בת 12 עברה ירושלים לשליטה ישראלית.
עתה באה עמותת "עניי גליציה" וגזלה את כבשת הרש. היא תבעה וקיבלה את ביתה של נורה בת ה-67 על
בסיס הטענה כי הבית היה בבעלות יהודית.
מאות בני אדם בירושלים עלולים לאבד כך את ביתם בנוסף לאלה שכבר איבדו אותו בסילוואן, ברובע
המוסלמי ובשייח ג'ראח.
תאמרו: מה פסול בכך? הנכס חוזר לבעליו! אלא שכאן בדיוק טמונה תמצית העוול הישראלי: החוק הישראלי
קובע שנכס שהיה בבעלות יהודית חוזר לבעליו ובהיעדר בעלים עובר לאפוטרופוס על נכסי נפקדים, אך מצד
שני הוא אוסר החזרת רכוש פלסטיני בירושלים המערבית או במקומות אחרים בישראל לידי בעליו. כך אם
פלסטיני איבד את ביתו בטלביה ב-1948 ושוכן בבית שהיה בבעלות יהודית, יאבד את ביתו בשנית מבלי יכולת
לחזור לביתו המקורי.
מרגע שקיבל האפוטרופוס את הבעלות על בית משפחת סוב לבן הוא החל להתעמר בהם והעלה בהדרגה את
שכר הדירה. במשך השנים נזקק הבית לשיפוץ. בעוד עיריית ירושלים דרשה לשפץ את הבית, האפוטרופוס
אסר על כך. כשהמשפחה נאלצה לעזוב, ניסה האפוטרופוס לסלק אותה. עינינו הרואות: כמו במקרים דומים
האפוטרופוס עושה הכל כדי לסלק את השוכרים הפלסטינים.
בשנת 2009 הוקם הקדש על שם מי שהיה בעלי הבניין במאה ה-19, מה שפרץ את הדרך לסילוק נורה סוב לבן
ומשפחתה. ההקדש הפך לבעלי הנכס, מה שפתח את הדרך לעוול.
יהודים שלא הם היו הבעלים זכו בנכס, כי הם יהודים. פלסטינים שהתגוררו בו עשרות שנים גורשו כי הם
פלסטינים.
כך נראה אי הצדק הישראלי בירושלים.
כך לא נראית דמוקרטיה.
בית המריבה בעיר העתיקה: עימות סוער בין הבעלים היהודים לפלסטינים
